"גאולה" מאת חנוך לוין

מאת: רויטל איתןgeula 1 2014

אני חושבת על "גאולה", מחזה של חנוך לוין. לו יכולתי, הייתי פשוט מניחה כאן את טקסט המחזה. בשקט. כפשוטו. שידבר בעצמו. בעד עצמו.

לוין - אמן מיזוג הסבל והיופי; משורר הזוועה; פייטן הצער והאכזריות; להטוטן של ייסורים ועונג. בתוך הקיום הגיהנומי, מבעד לגיחוך ולגרוטסקה, בינות ההפרשות וצחנת מדמנה - האדם של לוין מחפש משמעות. הוא נוסק לרגעי רוחניות ושירה. הוא מבטא אהבה ומשתוקק לאהבה באופן הצרוף, המזוקק והנואש ביותר.

באחת מתמונות המחזה המריק הרביעי מטיח במלאכים: "... עשר שנים עברו מאז מכרתם אותי... שכחתם אותי?" ועונה לו המלאך הראשון: "... היו לנו המון עניינים, המון מכשולים ועיכובים. אין לך מושג עד כמה מפרכת היא מלאכת הגאולה בעולם".

אכן מפרכת. לוין מטלטל את דמויותיו, ואותנו עמן, בין בורות שופכין, אחוזות של שליטים כבירים, גמדים, מלאכים, אב מת ותינוק חי. ודווקא מלאכת החיים הבזויה מביאה את עלובי הנפש לתובנות קיומיות - "חופש. חופש. לנוע ככל שארצה, לא להיות מוכה, לא לפחד. בעיקר - לא לפחד. יבוא יום ואשב תחת איזה עץ ואהרהר: כמה מוזר לפחד. כמה מוזר להיות מוכה. איש אחד מכה איש אחר, כאילו מותר לו, ולאיש האחר כואב, והוא צועק, והאיש המכה ממשיך להכות, כאילו מותר לו. כאילו מותר לו".

וככל שהדמויות נמצאות בשולי השוליים, באחורי הקלעים החשוכים של החיים, כך הן מפתחות ראייה פילוסופית עמוקה יותר. באחת מתמונות הביניים שני צופים משוחחים חרש: "צופה שני: והנה נעשתה עוד סדרת פעולות ואמירות. זה דיבר, וזה דיבר, וזה נתן סטירה, וזה בכה, ואז שוב זה דיבר, וזה דיבר. והרי לכם חיים". או תפילתו של מריק השפכים הרביעי: "יבורך אלוהים... שנתן לנו את המוח בקופסה חשוכה שלתוכה אין איש יכול לחדור". רגע לפני מותו, כשהחניתות של הזקיפים ננעצות בבשרו, אומר מחולל הנס: "אנחנו רוצים להראות שחיינו לא היו כתב על המים. שמותנו מותיר אחריו שרטת. אנחנו רוצים שיזכרו אותנו. ולו לזמן מועט, ולו בלב קומץ. לנצנץ ולו בדמעה יחידה: אנחנו רוצים שיידעו: היינו".

בתוך התובנות הקיומיות הללו שזורות סצינות קומיות מבריקות. כמו זו שבה סוחר עבדים "משביח" את עבדיו לקראת מכירתם הצפויה: "עבדי החביבים, הֱיוּ טובים אליי, היו נבונים, איש אינו כליל השלמות, זה ידוע, אבל צריך לדעת איך להימכר. אני לא אומר להסתיר דברים, אבל אם יש מום - למה לנפנף בו? אם כבר תקע לך אלוהים גבנון, למה לנסות להזדקף? ... ואם יש לך שן שבורה, למה לחייך? כל כך טוב לך? ... ואת, חביבה, עכוזך כדורי כראוי, אני לא מתלונן, אבל נמוך מדי, כמעט נגרר על הארץ ונסרח על העשב, לשם מה נתן לך אלוהים בהונות, התרוממי עליהם".

או חרוזיו של הגמד: "... כי האֵבל מלבה את התשוקה, והתשוקה מלבה את הכלולות, והכלולות מלבות את התִפלוּת, והתפלות מלבה את ההַבלוּת, האווילות, השטות, הפטפוט, שמלבים בתורם את הפיהוק והגירוד, שמלבים את הבהייה הסתמית בריקנות, שמלבים בתורם את החלל הגדול של הציפייה למוּת."

הזוועה עטופה בקומיות, בסגנון, בקרקסיות. נוכחותו של מדיום התיאטרון מובהקת. מכריזה על עצמה בכל דרך מילולית ובימתית: מצד אחד יוצרת רוך וקסם, הופכת את האימה להנאה צרופה. ובה בשעה מצד שני מעצימה את שותפותנו האילמת בחיזיון הנורא. אנו הצופים רואים ושותקים. רואים ומתענגים. ולכן כך בחר לוין לסיים את המחזה: הליצן מתגלגל פעמיים או שלוש מעשה לוליין, מסיר את כובעו, מושיט אותו במהופך לכבירה ולאדיר ולכל שאר הקרואים ואומר: "גבירותי ורבותי – האמנות!"

המחזה הנפלא של לוין מ-1993, שאינו מוותר על אף לשון כרותה, עיניים מנוקרות, ביבים מצחינים ומין מוחצן ועם זאת הוא נוקב את הלב בשירתו הצרופה, מועלה בימים הללו, לראשונה על הבמה, בבית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים על ידי תלמידי שנה ג'. רק לאחר שקוראים את המחזה ומבינים עד כמה לוין, כדרכו, היה תמציתי בתיאוריו הבימתיים, עד כמה הוראות הבימוי שלו חסכניות ופתוחות במכוון, וניתנות לפרשנות ולפירוש רחבים – רק אז מבינים לעומק את ההישג הנפלא של ההצגה.

אותה קמצנות תיאורית נבעה הן מעצם היות לוין הבמאי של רוב מחזותיו (וככזה "ראה" כבר בשעת הכתיבה את החיזיון העתידי), והן מעצם ראייתו העקרונית את התיאטרון כאוקיינוס רחב ופתוח. את אותה דחיסות פתחו, פיתחו ולשו יוצרי ההצגה ושחקניה עד ליצירת מרקם מרהיב על הבמה.

בראש המעשה היצירתי הנפלא הזה עמדה הבמאית טל ברנר. בכישרון עצום, בהבנה דרמטית, ביכולת מרשימה להנחיית שחקנים ולהובלת יוצרים-שותפים יצרה רגעי תיאטרון בלתי נשכחים. מאוסף התמונות הרבגוני, הקליידוסקופי, המורכב של לוין הצליחה ברנר ליצור שלם אורגני המוציא לאור, מגלם ומממש את איכויותיו הטמונות-ממתינות של המחזה. ביד בוטחת רקמה רגעי קסם צבעוניים שטלטלו את הקהל ממחוזות בכי לגלי צחוק והנאה.

ביחד עם שותפיה לעיצוב – תפאורה: אדם קלר, תלבושות: רוני וילוז'ני, תאורה: יעקב סליב - יצרה עולם עוצר נשימה ביופיו. זירה מושכת לב של אסתטיקה, מהפנטת לרגעים, העומדת בניגוד מזעזע להתרחשויות בתוכה. המחזה המורכב ורחב היריעה מכיל מקומות רבים ומספר דמויות רב - דבר שהעמיד בפני היוצרים אתגר נוסף שאותו פתרו בווירטואוזיות, בתנאי במה ותקציב צנועים ביותר.

המוסיקה החיה שהולחנה ומנוגנת על ידי קובי ליליאן מרעידה מיתרי לב ומוסיפה להצגה רובד אירוני-פיוטי מתוך רגישות, עדינות ובחוש עיתוי מושלם. לתנועתן המסוגננת של הדמויות ולהתנהלותן בחלל אחראי עמית זמיר שיצר עולם תנועתי עשיר, מפתיע במקוריותו, לעתים קומי, אשר תרם להרחבת הדמויות. אף שמדובר בהצגה רבת משתתפים, גרנדיוזית משהו, כל אחד מן השחקנים, בתפקיד קטן כגדול, יצר עולם ומלואו בדמותו. היכולת והכישרון של כל אחד מהמשתתפים והמשתתפות מגיעים לשיאי משחק יוצאי דופן, בוודאי בהתחשב בגילם ובניסיונם. אף מילה אינה נשמטת מהפה ברישול או בחוסר הבנה. שום תנועה אינה מקרית ואגבית. והנפש המשחקית שותפה בכל עומקה בקשת רגשות רחבה. יש ליהוק כפול בחלק מהתפקידים, ויש שחקנים המבצעים כמה תפקידים ומזנקים מדמות לדמות, והכל וכולם בלוליינות משובחת וללא פגיעה באיכות הביצוע. בראבו לכולם!

ואלה שמות: רוני עינב, רוני גולדפיין, רוני צימרמן, ארז ביטון, חן גרטי, נטלי אינימיר, רויטל תמיר, עדי ויצמן, יון בלוך-רנד, עודד אור, מיטל נר, גיורא זינגר, ניר שטראוס, שיר אברמוב, שחר אור, עמרי רווה. בראבו לכולכם!

הללויה לשחקנים, ליוצרים, לבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. כמה טוב להיות חלק מהמקום הזה!

 (צילום: עמית זמיר)

 

"גאולה" מאת חנוך לוין

You need to a flashplayer enabled browser to view this YouTube video

 

הזנת תוכן: 21.2.1204

חזרה לדף הראשי "התיאטרון של רויטל איתן"

 

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل