לדחות את המחר

 יוסף כהן אלרןyosef elran

אתר Nwes1

האם נוכל לדחות את המחר? להרחיק את היום המאיים שיבוא? להאט את היום שאנו נתונים בו? לעשות צעד אחד קדימה ושניים אחורה בזמן? אולי כמו שעושים שחזור לאחור לתאריך שחלף במחשב, משיבים אותו למצב שהיה נכון לנו יותר, בטרם השתבשו לנו הדברים? כלומר החיים?

בספרה החדש של נילי דגן, "לא מתקרבת לתחנה המרכזית" נראה, לפחות לפי התחושה שנצברה בי מדף לדף, כי אכן יש חיפוש כזה, תהִייה כזאת, אפילו רצון כזה. תחושות כאלה אכן מתקיימות אצלנו, בני האדם. לרצות לעשות את הזמן אלסטי ולמתוח אותו, להשהות את המחר. שאם הוא טוב יותר ואם הוא טוב פחות, הרי היום הנוכחי בכל זאת בטוח במה שיש בו. הנה כך באה ורובצת על הדפים מועקה שמנסה ואולי לא באמת מנסה להיות שקופה. כי לא בה מדברים. מדברים בדברים שגורמים לה לבוא.

זהו ספר שיריה השלישי של נילי דגן, (הפקת יוקרה נוספת של הוצאת "אבן חושן" שיודעת לכבד יצירה), וכתיבתה בלתי מתייפה אל החיים כמו שהיא בלתי מתחנפת אל הקוראים. אם בספרה הקודם, "מאחורי המלחמה רואים את הים", היו קרני שמש חיוורות שנפלו על דשא או אופניים בחצר לצד מה שכואב והייתה מאחורי הדברים תקווה כלשהי, אם כי לא מובטחת, הרי שכאן יש בעיקר אירועים ושל מלחמת קיום, פיזי או רוחני. זאת כתיבה דעתנית שעל-אף שהמובא בה מוגש בלי התפרצות, כמצוותה של מלאכת האיפוק, הרי הדברים מובנים ופורצים מתוך השורות ואפשר לחוש את הדאגה שמאחורי המילים. איפוקן של אלה מעיק עוד יותר.

לֹא מִתְקָרֶבֶת לַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית.

כֻּלָּם הוֹלְכִים וְשָׁבִים

שָׁבִים וְהוֹלְכִים.

אֵין לָדַעַת לְאָן לָלֶכֶת.

הַשְּׁלָטִים בְּשָׂפָה אַפְרִיקָאִית

מוּסִיקָה מֵהַיַּבֶּשֶׁת הַשְּׁחוֹרָה מְנַשֶּׁבֶת בֵּין

בָּתֵּי הַקָּפֶה וּמִתְעַרְבֶּבֶת בְּקֶצֶף הַבִּירָה.

(מתוך "לא מתקרבת לתחנה המרכזית" עמ' 14)

כמו תמונה מסרט אפל, ונכון עשתה נילי דגן כאשר בחרה בכותרת השיר הזה ככותרת לספר כולו. מהותו דומה למהות החיים שזורמים ביום-יום שלנו, לפחות ביום-יום שזורם בספר, וכנראה בְּצַד שאנחנו לא אוהבים של יומנו. יש בתחנה המרכזית - המחשבה הולכת הישר אל זו הישנה של תל אביב - רחש של בְּלִיל זר שהמחברת מתרחקת ממנו כי זה אינו שייך לעולמה, לעולמנו. ההתרחקות משם יכולה להרחיק אותו לפחות באופן חלקי מהתודעה שלנו. והבלִיל הזה ששם הולך ושב בחוסר מעש, בבטלה מנוונת, מתסכלת, מרעיבה ויוצרת נואשות וזעם. נואשות של אנשים תועים חסרי בית, חסרי עם, חסרי מדינה, זעם של רעב. כל זה הופך להיות דבר שקיים ואינך יודע איך לרצות בו, כי הנך זקוק לפחות לחלק ממנו, לאותם עובדים זרים שלב האנשים לא רוצה בם ממיני סיבות, אך נזקקים להם. נזקקים להם כפרטים. נזקקים להם מעט גם כמדינה. לא רוצים להזדקק להם כעם.

בְּבֵית הָאָבוֹת מַאֲכִיל כִּידַן מֵאֵרִיתְרֵיאָה

אֶת אַבָּא.

עֵינָיו החַמות נוֹסְכוֹת רוּם זהוּב עַל מֵי הַדֶמֶנְצְיָה.

מְפַטֵּם אֶת מִקְטֶרֶת הָעֵץ בְּ"קַפְּטֶן בְּלֶק"

וּמַגִּישׁ לוֹ לִמְצִיצָה.

אַבָּא נִשְׁעַן עַל כְּתֵפוֹ בְּבִטְחָה

פּוֹסֵעַ בְּצַעֲדֵי הַלִיכוֹן אֶל מִרְפֶּסֶת הָעִשּׁוּן

נוֹשֵׁף אֶל הַשֶּׁמֶשׁ.

(מתוך "לא מתקרבת לתחנה המרכזית", עמ' 15)

האב נעשה תלוי במי שהולך ושב, כי על-אף היותו כזה הוא יודע לתת לו כתף בטוחה, תומכת. אבל הוא אחד מאלה שהולכים ושבים ושוב הולכים, ואולי איננו רוצים לדעת לאן הם הולכים ומאין הם שבים. היחס דו-ערכי למכביר. שלנו כמו שלהם. הם נזקקים לנו בהיותם פרטים. ספק אם נזקקים לנו כמדינה, לא נזקקים לנו כעם. ואנו, למה לנו כתף זרה שעליה אבינו היקר ימצא את ביטחונו להישען? ולמה שפה זרה? למה כתף שאנחנו נאלצים לחיות אתה ולפתע היא נעלמת? והיכן אפשר למצוא את הכתף הזאת בפעם הבאה? האם בתוך המהומה והכאוס והזרות והניכור של אותה תחנה מרכזית, בתוך אותו אזור שנעשה נטע זר ומוזר שאין רוצים להתקרב אליו? בוודאי לא להיות חלק ממנו?

אֶתְמוֹל נֶעֱלַם שׁוּב.

אֵין לָדַעַת אִם יָשׁוּב.

אַבָּא מְדַדֶּה מֵהַחֶדֶר לַמִּרְפֶּסֶת

מֵהַמִּרְפֶּסֶת לַחֶדֶר

כְּמוֹ צִפּוֹר הָעוֹמֶדֶת עַל עֵץ בְּרוּחַ חֲזָקָה

מְנִיעָה רֹאשָׁהּ מַעְלָה וּמַטָּה

(מתוך "לא מתקרבת לתחנה המרכזית" עמ' 15)

אבל לא רק מן האילוץ הזה היא רוצה להתרחק, אלא מכול סוג של כאוס אפשרי. גם אל המחשבה על יום המחר היא חוששת להתקרב, והיא מעדיפה לדחות אותה. ואם נִצָּמד לאב הזקן שזקוק לאותה עזרה של סוף הדרך, הרי שהיא מרחיקה את מחשבתה מיום המחרת על כל מה שהוא עלול להביא עמו. כי הציפייה הבלתי מענגת בעליל והצפויה למדיי למה שיום המחר יביא מולידה את הדאגה ואת הדילמה הגדולה. דילמה של מי להיות, מה להיות, איך להיות, היכן להיות. ואם כך איך אפשר למצוא מעט ביטחון?

וְחוּץ מִזֶּה נוֹתְרָה הַשְּׁאֵלָה

מָה יִהְיֶה בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי.

אֲנָשִׁים חוֹשְׁבִים

"לָנוּ זֶה לֹא יִקְרֶה"

וְגַל פּוֹרֵץ דֶּרֶךְ הַדֶּלֶת

נוֹשֵׂא אוֹתָם

אִתּוֹ.

(מתוך "לנו זה לא יקרה", עמ' 9)

ברור שהשורות האלה מקשרות מיד את המחשבה לשיטפונות העזים ביותר ממקום אחר בעולם, שתקפו ובלעו חיים ורכוש בחטף. אך שורות אלה הן בהחלט גם משל למחטפי חיים שונים, מלאים או חלקיים, כאשר קם אדם בבוקר ומוצא שיש כתם בשמש שזרחה למעלה והכתם נופל עליו. זה יכול להיות הוא עצמו, זה יכול להיות מי שיָקר לו. זה יכול להיות חלק מחייו או מחיי אותו אחר שלו. בכל מקרה הדבר משנה את חייו ומסיט אותם, והם נעשים שונים ולא נוחים ולא במעט זרים לו. הוא ינסה להניח בצד את המועקה, אולי להתפצל לשני קווי חיים, אך אם כן הופכים אלה מיום ליום למעין הזיה.

אָמְרוּ לִי שֶׁחֲלוֹמוֹת אֵינָם נִתָּנים לְרִסּוּן

בְּאֵיזוֹ זְכוּת תֹּאמַר לוֹ שֶׁחֲלוֹמוֹתָיו חָסְרֵי שַׁחַר?

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה טֵרוּפִים עָבָר

מַקְפִּיד לְהַסְתִּיר אֵת הָעֹנֶג שֶׁבַּשִּׁגָּעוֹן.

הִתְעוֹרֵר אַחֲרֵי יָמִים רַבִּים

לְחָייִם שֶׁלְּתוֹכָם הוּרדַם,

מְחַבֵּק בְּרֶגֶשׁ אֵת הָאָחוֹת שרָכְנה אֵלָיו.

"רְאִיתִיךְ חוֹלֶפֶת בְּמִסְדְּרוֹן, מְצִיצָה בָּנוּ בַּחֲשַׁאי",

אָמַר לִי.

חָשׁ נָבוֹךְ. "הֲרֵי לֹא הָיִיתִי כָּאן", הֵשַׁבְתִּי

"הַכֹּל מַמָּשִׁי", פָּסַק, פּוֹתֵחַ חַלּוֹן לְדִיּוּן מְמוּשָׁךְ.

(מתוך "הבלתי נמנע לא יקרה בקרוב", עמ' 20)

הנה כך באה התפילה בכותרתו של השיר הזה. תפילה ובקשה שיידחה יום המחר, ומה שצפוי לבוא, אנא אל יאוץ להגיע. אבל יש בזה גם קורטוב של נחמה על כך שעדיין נותר לנו זמן. ממש כמו שאנחנו יודעים את סופנו, משלימים עם העובדה המצערת הזאת והמוזרה שמתקיימת נגד כל מה שהחיים בונים בנו: לרצות את החיים עצמם. כי נסיגתו והתכלותו של הגוף נוגדות את הדעת, אלא שאנחנו יודעים כי אין בידינו לשנות את עובדת ההתכלות הזאת ורק מבקשים: לאט, אנא לאט.

ארבעה שערים בספר: "עיר האהלים נדדה דרומה" (על קַיִץ המחאה), "הבלתי נמנע לא יקרה בקרוב" (על יראת המחר), "סתיו אחרון" (על זקנה ופגע) ו"סן וינצ'נזו" (על מקום אחר). ארבעה שערים שלכאורה יש בכל אחד מהם משהו שונה. כי מהות כל חלק מתרכזת בנושא אחר או בדמות אחרת. אך הנה עובר חוט השני בין ארבעת השערים ושוזר אותם, הופך אותם למעין סאגה של תחושות. כי יש המשכיות של משהו שגורר עוד משהו, של משהו שקדם לו משהו: ממחאת התקווה לדאגת המחר, בואו של הקץ והבריחה למקום אחר. אפשר לומר שהיה תהליך טבעי במעבר הזה של השערים, אבל כך או כך אין לי ספק, כמו שאין ספק בכישרונה של גברת דגן ובכוח הנגיעות שלה, שלא הניחה לסדרם להיות מקרי.

עַל כָּל גִּבְעָה יֵשׁ בַּיִת

אַרְבַּע עִזִים שׁוֹעֲטוֹת אַחֲרֵי רוֹכֵב אוֹפַנַּיִם

אִכָּרָה מְרַסֶּנֶת צִמְחִיָּה שׁוֹפַעַת

שִׂמְלָתָהּ, נְקֻדָּה שְׁחוֹרָה

בְּיוֹם בָּהִיר.

קִיר אֲבֵלִים.

כְּבִיסָה מְטַפְטֶפֶת עַל פִּרְחֵי לִילְיָה וְרֻדִּים

מֻדְפָּסִים עַל מוֹדָעַת אֵבֶל

לְזִכְרָהּ שֶׁל סֶנְיוֹרָה מְרָיָה פֶרִינִי לוֹפִי

(פִּרְחֵי לִילְיָה וְרֻדִּים

שֶׁהָיִיתִי נֶחְבֶּאֶת בֵּין עֲלֵיהֶם

בְּקִפְּלֵי שִׂמְלָתֵךְ,

אִמָּא)

סְלָעִים מַשְׁחִירִים אֶת הַמִּפְרָץ

יָרֵחַ נָמוּךְ בּוֹלֵעַ

דְּלִי שֶׁנִּשְׁכַּח.

(מתוך "סן וינצ'נזו", קטעים 2, 5, 6, עֲמָ' 51-49)

והנה מתעוררת השאלה הצפויה: האם המקום האחר שונה בהרבה? או שמא לא, אבל הוא אחר ולא נוגע? מרחיק מן האישי והפרטי ליום, לשעה, לרגע? חוִויתי נגיעות כאלה גם בספר הקודם, וכך בא ספר זה, לשיטתי, ומציב עצמו כהמשכו של "מאחורי המלחמה רואים את הים", כאשר הנגיעה באישי גוברת כאן.

אומר כך, וזו כמובן דעתי ותחושתי שלי ואל נשכח שזו דעת יחיד, הבנה ופרשנות שכבר אין לכותבת שליטה עליהן: מי שמחפש לקרוא אופטימיות מתעתעת לא כאן מקומו, אך מי שרוצה את אמת החיים ללא התייפייפות יבוא ויקרא ואולי אף יזדכך. הלא זה מה שעושָה לא פעם אמנותו של האמן לַאמן; יקרא וידע שאחרי הכול יש את קבלת הגורל, יהיה אשר יהיה, ידוע ככול שהוא ידוע. אולי דווקא ההבנה שמה שיהיה הוא שיהיה תצליח לייצב את לבו, תרגיע את גופו, תניח את דעתו - אבל זאת עלולה להיות, בה-בעת, גם מעין בועה של אין זמן, של אין מקום, ורק אור שמש מלא סנוורים ומאפיל שיאלץ אותו לעצום את עיניו.

אֲנָשִׁים יְכוֹלִים לָשֶׁבֶת עַל הַחוֹף

לְהֵרָאוֹת רְגוּעִים לְגַמְרֵי.

אַךְ לְבָם דּוֹהֵר בֶּחָזֶה בִּמְהִירוּת שֶׁל סַרְטָנִים

שֶׁהִתְמוֹטְטָה מְחִלָּתָם.

לִרְגָעִים בִּנְקֻדָּה בָּהּ נֶעֱלַם הַזְּמַן

מַשְׁחִיר הָעוֹלָם לְנֶגֶד עֵינַי.

גּוֹרָל יָדוּעַ מֵרֹאשׁ מַסְדִיר

אֶת הַנְּשִׁימוֹת.

("על החוף", עמ' 43)

זה כך, לאחר הכול. ואני נוטה להאמין בדטרמניזם הרך, שבו פנקסו של אלוהים אכן פתוח והוא המכַוֵון, אבל לא פעם יכולה היד לרשום איך היא עושה את דרכה. לרשום על-פי דרכה. המקרו תמיד שלו, המיקרו יכול להיות שלנו. וגם זה, בלית ברירה, יכול להיות הרבה.

למאמר המקורי באתר News1

 

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل