החיים כמשל התחנה המרכזית

על שירתה של נילי דגןanat levit

ענת לויט

06/04/2013

מי שיאחז בידיו לראשונה את ספר שיריה המהודר בפשטותו של נילי דגן ויתהה על הסיבה לשמו המיוחד, הארוך יחסית לשם ספר, ולניחוח האקטואלי שנושב ממנו – התשובה תימצא לו בתמציתה בעמוד 14: "לא מתקרבת לתחנה המרכזית, / כולם הולכים ושבים / שבים והולכים / אין לדעת לאן ללכת..." בהמשך השיר מתוארת בתמציתיות עילאית מהות הגולה האפריקנית שמקום משכנה בתחנה המרכזית ו... מיקומה עמוק בחיי רבים מאיתנו. אחד מאותם אפריקנים, כידן שמוצאו מאריתריאה, נבחר לסעוד את אביה של הדוברת בשיר "המתעד" את ימי הדמנציה שלו. "אתמול נעלם שוב, /אין לדעת אם ישוב," היא מספרת ומצלמת במילותיה את האב שננטש על ידי הסועד הזר: "אבא מדדה מהחדר למרפסת/מהמרפסת לחדר/ כמו ציפור העומדת על עץ ברוח חזקה/ מניעה ראשה מעלה ומטה".

תחת כנפי השיר הזה, שהשאיל את שמו לקובץ היפה הזה כולו, מצטופפות רוב תביעות האצבע הפואטיות המייחדות רבים משיריו. נילי דגן מאפשרת לקורא לצוד ולעכל בנקל את דרך פעולת המוח והנפש של המשורר. עיקרה של דרך פעולה זו הוא כשל רקדן או לוליין הנע לא אחת במהירות האור ממש בין הכאן והעכשיו מעוררי ההשראה לבין התוצרים הפיוטיים המגביהים הרבה מעבר למקום ולזמן – אל עבר שלל גרעיני תמצית ההוויה האנושית. גרעינים אלה, שמוצאם במוח ובנפש, הם המייתרים אותנו מבין שאר ברואי האל. אך בדרך כלל טובעים לא מעט מאותם גרעיני מהות בשגרת חיינו השוצפת; ומי שמשכיל להציפם אלו בדרך כלל הפילוסופים והאמנים – ובמיוחד אלו מביניהם כנילי דגן שמיטיבים לבטא כמעט "בנשימה אחת" את הפיזי והמטאפיזי.

הפיזי יכול להיות הכול ובכול: קרבה בין שניים הכוללת סקס, גבעת פרגים וחרציות, אירוע מחאתי המסומל באוהלים ארעיים, אבא חולה, מחוזות ארץ זרה. אלו חומרי המציאות המשותפים לכולנו. באותה המידה אותם חומרים מייחדים כל אחד ואחד – תלוי עד כמה הוא מעמיק חדור לשכבות החומרים כדי לפצח ולפענח את ה"די.אן.אי" שלהם ואת חשיבותם וערכם בסך הכול הקרוי: יקום.

הפואטיקה של נילי דגן ממחישה היטב במה מותר המשורר מן הפילוסוף. בארגז הכלים של הראשון יש שני כלים חשובים: הדימוי והמטאפורה. שני אלה מאפשרים לו בעיקרה של עשייתו לבטא מהויות אשר הפילוסוף יידרש לעמודים שלמים כדי ללוכדן במילים.
כך מבוצעת, למשל, הקפיצה הנחשונית המופלאה הזאת במוח-נפש המשוררית בשיר "על החוף". "אנשים יכולים לשבת על החוף/ להיראות רגועים לגמרי. / אך לבם דוהר בחזה במהירות של סרטנים/ שהתמוטטה מחילתם./ לרגעים, בנקודה בה נעלם הזמן/ משחיר העולם לנגד עיני./ גורל ידוע מראש מסדיר/ את הנשימות". (עמ' 43)

בשיר האחד הקצר הזה מכונסים יחדיו הגלוי והסמוי – מראית העין המסתירה שכבות רבות של תודעה ותחושה אשר הן החיבור שיש בכולנו, באופן בלתי מנוצל רוב הזמן, כנגד התנהלות הקוסמוס מאז ומעולם ולעולם.
ההתנהלות הזו היא פשר החיים, והוא עשוי להתגלות לנו ולו בחלקו רק אם נשכיל להתבונן – לא למעלה כי אם למטה, בכל אשר ממש מול עינינו והמכונה "הפרטים הקטנים".

"הפרטים הקטנים" הללו מתחדדים במיוחד כשחיים על קו הקץ. את זאת "מאפשר" בקובץ השירים הזה אביה ועוד גבר יקר לדוברת, המאושפז במדיקל, כבול בגופו לכיסא גלגלים אך רוחו מגביהת עוף מתוך הכיסא הזה. "'ראיתיך חולפת במסדרון, מציצה בנו בחשאי', / אמר לי./ חש נבוך./ 'הרי לא הייתי כאן', השבתי/ 'הכול ממשי', פסק, פותח חלון לדיון ממושך,/ (מעולם לא הבנתי את תאוריית המציאות המקבילה,/ מוזרה תורת הקוונטים./ מה שרואים אינו מה שרואים.)... "כשאני רואה את העקומה במוניטור מתייצבת/ עולה בדעתי שרמת האושר שלנו די קבועה,/ כמו טמפרטורת חום גוף ממוצעת', אמרה. / 'עכשיו שבי בשקט ואל תעשי דבר – / רק התבונני בפשר החיים', אמר". (עמ' 21-22)

ואיך ניתן באמת לעשות זאת בימי שגרתנו שהם "מרוץ בלתי פוסק" וסיזיפי בעיקרו? "יש לייצב מבט / להעריך כמה מרוחק האופק/ ולדלג באלגנטיות/ מעל משחקי העבר".
למה כך? כי אולי או כנראה באמת מה שהיה הוא שיהיה – משחק או מה שנדמה בדיעבד ככזה. משחק בַּאמת כשאין אמת אחת מלבד עצם הקיום, הכולל אותנו על כל שלל מילותינו שיימצאו לנו תמיד אך לעולם לא בסדר הנכון.

כשתגיעו לעמוד השיר האחרון בספר "לא מתקרבת לתחנה המרכזית", הפשוט לכאורה בתיאוריו הפרוזאיים והעמוק במשמעויותיו, תבינו אולי קצת יותר את ה-לָמָּה כך ואיך אפשר אולי גם קצת אחרת.

 

למאמר המקורי באתר "בננות"

 

Share
صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل