ענבר אשכנזי - בגוף הדברים

בגוף הדבריםbeguf hadvarim
קובץ סיפורים

מאת: ענבר אשכנזי

הוצאת גוונים

בגוף הדברים מקבץ בתוכו סיפורי יתמות מוחשיים עד כאב, סיפורים קצביים, בוטים הטומנים בתוכם אלימות. המחברת אינה חסה על הקורא. ללא סלחנות או חמלה, מציגה דינמיקה אלימה של גוף ונפש, תוך חשיפה בוטה של הפרטים הקטנים והמוצנעים ביותר בנפשם ובגופם של גיבוריה, שכמו מסתובבים במבושים גלויים, מדברים את מצב הנפש מבעד לגוף.

 הספר מציג בחושניות מוקצנת את המהלך הקצר שבין גירוי לפעולה ואת האמת הבלתי מתפשרת שבאמצע. בגוף הדברים מתאר עולם מוזר, חונק, אלים ומעיק, בצבעים חזקים ורישומים פלסטיים עזים ומעוררי השראה. כל זה, בכתיבה נקייה, ריאליסטית, קולחת, עשירה ואפילו פיוטית.

בגוף הדברים הוא ספר שבו הגוף מדבר: כשמטילים בו מום או כשמביטים בו בתום; כשחומדים את הבשר וחודרים אל נקבוביותו , כשנזכרים בילדותו עסיסת החיים, או מדחיקים את זיקנתו הנפולה והמקומטת – הגוף נוכח והוא מרכז ההתרחשות. ללא העמדת פנים , ללא התחסדות ובלי טיפה של בושה מוצג ההלך הנפשי של הגוף כפי שהוא: בודד, נפלא , משוכלל ומלא קסם. בגוף הדברים בוחן את האורגניזם האנושי תחת מצבים קיצוניים מחד, ובנאליים מאידך, והתוצאה – מכת אגרוף בלי כפפה.

בגוף הדברים הוא ספרה הראשון של ענבר אשכנזי. הקובץ מכיל עשרה סיפורים קצרים וסיפור גרפי אחד, "קורות נדודי שנתי", שפורסם באתר של הגלריה לאמנות ברוקלין, ניו יורק במסגרת הפרוייקט The scatchbook project 2011 .

הסיפורים בעלי ממשק ביוגרפי. בכל סיפור יש נגיעה לחייה של הסופרת. להלן מספר מילים על כל סיפור:

1. תהילת נצח והאמת בסלון

וידויה של אלמנת צה"ל בפני אהובה המת. על הנחמה שבמותו על התהילה שזכה לה ועל המשפחה החד הורית המאושרת שהותיר אחריו. על העמדת הפנים הממלכתית שעליה לנקוט ועל האמת המתוקה שממתינה לה בבית.

2. אגם ויער

חיפוש נואש של נער בן 13 ואביו דל האמצעים אחרי אמו שחזרה לארץ הולדתה גרמניה בעקבות התמוטטות רגשית ואושפזה במחלקה סגורה. רגעים של התבגרות כואבת ופרידה איומה. חווית מסע שמתחילה בתקווה והתרגשות ומסתיימת באשפוז קודח.

3. ליצ'י

מכתב לליאת בו מתארת הכותבת את התשוקה הגדולה שלה כלפי יואל – תוך וידוי על התעללות מינית קשה -מעשה סדום אכזרי ואיום שעברה שמונה עשרה שנה קודם. וידוי שהיה לה קל יותר לספר לנשוא תשוקתה מאשר לחברתה הטובה ביותר.

4. שן ארבעים וחמש

לבנה זלץ מגיעה לטיפול שורש בשן ארבעים וחמש. עבור לבנה השמורה והמרוחקת , האסטניסטית והמאופקת מדובר באירוע מכונן שמציף ומגלה הרבה יותר ממה שהתכוונה לגלות .

5. קורות נדודי שנתי

סיפור גרפי ארוך שהופיע גם בגלריית הספרייה לאומנות ברולקין ניו יורק בשנת 2011. נדודי השינה של איש אוהב שרצח את אהובת ליבו היחידה. על הכאב הבלתי נסבל של חווית אהבה לא הדדית.

6. עמדת מוצא לקפיצת צפרדע

המגע המיני הראשוני כפי שחווה אותו ילדה בודדה מאוד וקצת גבולית. חוויה מוזרה, סוריאליסטית ומעצבת. הפעם הראשונה בה נחווה מין ככוח נשי שניתן בהיחבא.

7. הכי קרוב לאהבה

גבר מאוהב עוזב למספר שעות את דירת אהובתו ושב לדירתו שלו. שם הוא פוגש את בדידותו הקודמת המנחמת ואת הפרטיות החומלת המכילה והטובה. סיפור מלנכולי של מי שתוך ההתאהבות כבר רואה את הבאות. סיפור עדין וחמוץ.

8. ערב קיץ

דגימה של חייה של אם קרייריסטית בתפר שבין העבודה וההורות . הרגעים העדינים והקריטיים של המשפחה הצעירה הזו. ההתשה, הקנאה, הדרישה, התביעה, והתסכול הגדול לענות ולרצות את כולם.

9. מות העדות האוהדת

כך בדיוק גוססת האהבה. שלהי חיי הנישואים של זוג שהתחבר באהבה ותשוקה גדולה ונרקב בניכור ודחייה. זהו תקציר חייה של המונוגמיה המודרנית.

10. עלם וצילו

סיפור התבגרותו של נער בו הוא פוגש לשיחה חומלת ומבינה בייצר שבו. ההתנסויות הראשונות של מין, בדיקת גבולות והתעסקות עם מוות.

11. לפי מידת הצער

איך בוחנים את טיבם של אנשים ? לפי מידת הצער והגעגוע שהם מותירים. אחר צהריים גורלי אחד נחשפת אישיותה הגבולית והאלימה של אהובתו של גיבור הסיפור. בדיוק באותו אחר צהריים הוא מגלה לראשונה עד כמה היא בודדה במשפחתה.

 

ענבר אשכנזי, ילידת תל אביב 1970, אדריכלית נוף inbar ashkenazi_photoבעלת תואר בוגר בביולוגיה מטעם אוני' ת"א ותואר מוסמך לאדריכלות נוף מטעם הטכניון בחיפה. עבדה במספר משרדי אדריכלות נוף פרטיים. מ-2005 עובדת מדינה במשרד החקלאות ופיתוח הכפר בתפקיד רכזת בכירה לפרוייקטים הנדסיים.

בין הפרוייקטים הרבים שהיתה שותפה להם: טיילת שפך הירקון ופארק ע"ש דאהן – פארק מרכזי לקמפוס החדש של אוני' בר-אילן.

התגוררה עם משפחתה 12 שנים בראשון לציון (גיל 5-17), חזרה להתגורר בתל אביב ולאחר מכן עברה לחיפה לחמש שנים (גיל 23-28). מגיל 30 מתגוררת בנס ציונה.

מציירת ומפסלת, נשואה +2.

 

 

תהילת הנצח והאמת בסלון

בטח היית אוהב את החצאית הזו. בגזרת עפרון קצרה עד שני סנטימטרים מפיקת הברך. תראה: יש לה את השסע הקורץ – כך היית מכנה אותו - בציר התפר האורכי-אחורי. היית מת על החצאית הזו כי היא אורזת לי מוצלח את הישבן. גם בהלכי, גרבי הניילון משמיעים אותה אוושה מבטיחה - במפגש הטעון של ירכיים משיקות.

אתה רואה? אני רוכסת את כפתורי הפנינה המבריקים של החולצה הלבנה. זוכר אותה? זו עם הצווארון המוגזם והרך. אני רוכסת. שבה ורוכסת, כי החסרתי לולאה או קימצתי כפתור. תמיד היית אומר שיש לי יותר רווחים מאצבעות והכול זולג לי לאיבוד.

אני עדיין פועלת באותן התנועות. מתיישבת על פינת המיטה ומותחת הלאה ולמעלה את הנשל השקוף של הגרביונים. כדי למנוע רכבות, אני מבצעת את המתיחה עם כפפות הצמר הירוקות שקנית לי לנסיעה לחרמון. החצאית צמודה מידי. אני לא יכולה להמשיך ולמתוח את האריג הסינתטי מעל לאמצע הירך. שם אני מהודקת בחצאית החובקת עד מעל לגובה הטבור. לכן אני שולחת יד נגדית לירך ודוחקת בגל הנוצר מעלה לעבר המפשעה. אני שונאת גרביונים. אני שונאת את השק והחלל שנוצר בין התחתונים ופשוקת המפשעת. אני מנסה להצמיד את שני האריגים בתנועות פיתול קטנות ויודעת שאאלץ לעבור את כל זה מחדש עם ההשתנה הקרובה. ואתה יודע היא קרובה. היא תמיד קרובה ותכופה כשאני מלובשת ומגונדרת.

אני יוצאת הערב.

אני מתלבשת כך לראשונה מאז.

יותר משנה שלא לבשתי פריטים כאלה. לא את אלה ממש. אני מתכוונת בכלל. מחויטים. אף אחד כמובן לא אמר לי ישירות, אבל יכולתי להרגיש בזה, את הצורך שלהם לראות אותי קמלה ומוזנחת. מרופטת מצער וכשלון. שכאב הלב יהיה ניכר. מסומן ומסומל. אני נדרשת לכאוב ולהתאבל לנצח במופע של מי שיצאה בפטור מהמרוץ. אני לא יותר מניצבת לווינית בהצגת החיים של אחרים.

אתה מבין, קברו אותך יחד עם הנשיות שהייתה לי. יחד עם האדמה שכיסתה אותך להידוק אחיד של מצבה צבאית - זרקו פנימה את האישור ללבוש שמלה קלה, את ההיתר למחשוף, את הרשות לפזר את השיער.

מותר לי לחייך, אבל רק בהקשרים המתאימים. מהר מאוד למדתי את המסלול המתגמל במבוך הציפיות וההיתרים שבמעמדי החדש. אני יכולה לצחוק בקול - אם מדובר בהלצה של הבן או התפרעות היתולית בגן – אבל רק אם זה נגמר בשלום ואין פצועים. כל הלצה אחרת - אני אמורה לחייך בלי לחשוף שיניים. אסור לתפוס אותי מתגלגלת מצחוק. גם אם מדובר בקריאת מערכון של קישון או תסכית רדיו של יוסי בנאי או שייקה אופיר. אסור!

מותר לי לשיר. אבל רק בציבור. וכזה מעורב ורצוי ממלכתי. סוכות או ל"ג בעומר עם השכנים ובליווי אקורדיון. מותר לי לחשוף שיניים וגומות בחיוך לילדים. רצוי לחברים של הבן שלך. אבל גם אחרים. זה מותר!

אסורים עלי המכנסיים הקצרים וגופיות הטריקו שאהבתי. גם לים אני אמורה להיות ייצוגית. אני רשאית לנעול סנדלים שטוחים חושפי אצבעות .אבל בשום אופן לא למשוך את הציפורנים בלק צבעוני. בעצם גם לא שקוף. וגם לא את ציפורני הידיים. אסורות כפכפי העץ הרועמות. אסורות נעלי העקב. ואלו האדומות בכלל נועדו לכליה. עוקבת אחרי הבהלה כמו צל. לא להראות בחברתו של גבר לבד. שלא להביא עלי את חמתו של העם התומך. שלא תאבד לי תומתי האבלה. שלא יגרעו זכויותיו של היתום.

הנה, אני כבר מגיעה לאיסור החמור: אסור לי יותר לאהוב. אם אוהב, עלי לכמוס זאת בליבי. להחריש מפגשים. להסתיר מגעים. מלבדך אסור עלי. אם אוהב אחר - ילבינו פני ברבים. יופקר הונו של בני. אם אתחתן יתמותו תיגזל. זכויות, תשורות, פיצויי המדינה על גורלו יילקחו.

במותך אני אסורה!

לכלא הזה סוהרים אין קץ. מתנדבים לשמור על כבילתי. אלו הנהנים לחסות בצילה הקריר והמיטיב של מצוות התמיכה ביתום ובאלמנה. מוזר, שצבא ההגנה לישראל מותיר אלמנות ויתומים שכל כך הרבה רוצים ביקרם. שלא כאבלים אחרים של שואה או תאונה, של מחלה או אסון שנותרים בעוניים ובדידותם.

שומרים עלי. וכל השומרים מחוזקים ומוגדלים בעיני עצמם בפעולת השמירה הזו. אני מוקפת אנשי שלומנו. זה כך. מוזגנו ליחידה אחת. הבן ואני. וכיחידת שכול קדושה נוצרו לנו מעריצים ודאגנים, תורמים ותומכים. עלינו רק להציג את הפרופיל הנכון של החיבוק המבוקש. רק להצליב מבטים - אני מלמעלה והוא מלמטה ולפלוט אנחה. אז אפשר ממש להרגיש את זרועות החמלה נפתחות לחיבוק.

מגישים לפתחי את הבן שלך. מגישים אותו לחיקי שוב ושוב. משום שרק תמונה שלנו חבוקים זה בזו מרגיעה את העם והמולדת. ואנחנו חבוקים. כי נדרש מאיתנו. אני והבן שלך. היחיד. זה שכיניתָ: הבן המקולקל שלך. זה שטענת שיצא לך מעוך ורציני. איטי ולא מבין.

הוא עדיין כזה. שתקן. מתהלך בלי פסיעות ממש. כמו מרחף על המרצפות. לפעמים נדמה שבסוליות נעליו מוצמד שטיח אישי. איך יתכן שילד קטן כל כך נע בשקט כזה. אני רק מקווה שהחשאיות שבה הוא דורך מוגבלת רדיוסים. שלא בנוכחותי הוא בוודאי מקפץ ומדלג, רץ ומפזם שירי ילדות. צוחק בקול ומפטפט לרוב. לא שהגננת מדווחת לי כך. אני רק רוצה להאמין בזה. שהוא פחות שמור בלעדי.

אולי הוא הורגל להחריש לידי. אולי הוא חס עלי ועליו, ממעט בהדגשים לקיומו שלא להטריד את שנינו. הוא נמנע. אני גם. אבל שנינו יודעים למצוא זה את זו בהתאם לדרישות הקהל. אולי התבלבלנו במשחק התפקידים שמבקשים מאיתנו לגלם. הוא נדבק באבלות שאני אמורה להציג. אני דבקה ברחמים והסלחנות שהיתמות ההרואית דורשת לבטא. אנחנו כל כך נזהרים זה בשלומו של זו, גם כשאין לנו קהל אנחנו מרבים לשתוק.

לא האמנת אז, אבל הוא ילד חכם מאין כמותו. הוא יודע לזגג את עיניו הירוקות הגדולות בדיוק בעת הנכונה. ממש ברגע בו נכנס ספק בעין המתבונן – הוא משפיל את ריסיו הארוכים ופוסע לעברי. הוא חובק לי את הירך ודי בזה לגרות את בלוטות הרגש של המתבונן. הוא מדגיש את אלמנותי - את יתמותו. מנער מולם את סדין האבלות. אז מייד נמחל לי. על הכול.

על הכול מלבד האמת.

האמת קטנה ורכה, יש לה ציצית נוצות צבעוניות ורובה פלומה. היא צנחה לנו ככה לתוך חלל חיינו ביום השנה למותך. יש לי הרושם שביקרה אצלנו קודם ופשוט לא שמתי לב לאיתותי האור החיוור שלה. כל המבקרים והמנחמים, הדמעות ורגעי הייאוש, עדכוני המצב, הריצות ותיאומי הזכויות במשרד הביטחון – כל המולת העשייה והבחינה הזו הקהו את חיישני המציאות שלי.

כך עמדנו כולנו באזכרה הראשונה שלך, מול מצבה סטנדרטית וצפויה - טקס שגרתי ובטוח. האיפוק הסימול והדגל נכונים. שלא כמו לאחר הלוויה, או גילוי המצבה. הפעם נעדר הליווי הצמוד. קבוצת התומכים, הזוכרים והמגלים שרכנו על המצבה, התפזרה לבקשתי כבר בבית העלמין. חלקם שבו והתקבצו אצל הוריך בקיבוץ. חלקם עייפו מנחם. בכל זאת השנה הזו הפכה את שנינו למופע שיגרתי. אני לא האלמנה היחידה, והוא לא היתום האחרון.

שבנו שנינו לסלון החשוך והקריר של ביתנו. לקראתנו אותתה הנורית הכתומה כמו גרגר אורז נפוח. נורית העד הזוהרת מנר הפלסטיק שקבלנו מאגף השיקום. נר כעור במסגרת רקע חומה ותקע דו קרני להידוק של קבע בשקעי החשמל. רק אז הרגשתי אותה מגיעה באיטיות דרך התריס העליון או אולי המנורה. קצת כמו פתיתי אבק באלומת אור, רק יותר מרוכזת ומהירה.

נותרנו שנינו. בננו ואני. בלי שומרים. צנחנו לתחתית מרכזה של ספת הסלון. רקתו מונחת על ירכיי ואני חגה באצבעותיי מעגלים ולולאות גדולות והולכות על גבו. הוא מביט מחיקי והלאה לכיוון הספריה והפטפון. אני רכונה לעברו מריחה את קצוות השיער הלח על עורפו. האמת שקטה מפתיעה וזוהרת, שלחה זרועה רכה של אור נעים לכתפי - אני מזמזמת וחושבת כמה טוב.

וטוב. אני מודה למרות האיסורים השומרים וההגבלות. טוב. אני חופנת אותו בליטופים על ירכיי והוא מוגן. מוגן מההתעלמות הקרה שלך, מצעקות הפתאום שירית לעברו. מוגן מהדיפות קצרות רוח. מהמבט הביקורתי ומאנחות הייאוש לעברו. מוגן ממשפטי המוות שהכתה האכזבה שלך. הצקצוקים שנורו, נחירות הבוז שהוטחו. המלחמה נגמרה. והוא שקט ורגוע מחלים מפציעות. הכול בזכות מקלט השכול החדש שלנו - קירות ההדף עשויים מרשמלו וטופי. תקרתו לוחות משובצות של וופלים, רצפתו ענני נמנום.

בלי הצהרות או תכנונים יצרנו את שגרת חיינו לניחומי מתיקות. פעמיים בשבוע אנחנו ממהרים לחזור הביתה. לא מתארחים - לא מזמינים. מתמסרים לצניחה המענגת של בונקר חיינו. התריסים מוגפים, הדלת נעולה. על הפטפון מסתובב לו אוסף חדש של שירי פסטיבל סאן-רמו. אני מחליפה לאחת משמלות הבית הרחבות והארוכות, הוא חולץ בשיגור סנדלים חומים. על השטיח האוריינטלי האדום אנחנו משליכים כריות ענק, רוקדים ושרים שיבושים באיטלקית. מתגלגלים בגוף הענן. אני פורעת לו בלורית, הוא מעגן אותי לרצפה. אנחנו צורחים וצוחקים בקול.

בשנה למותך, כמו ימי מקלט קודמים, אנחנו מכינים ארוחה יחד. היא כוללת לחמנייה עגולה במרגרינה רכה וממרח שוקולד, קנקן מיץ ענבים מאבקה. תכולת החול החמצמץ עולה על כמות המים ומותירה ריבוד מחוספס ומרוכז במעלה הלשון. אנחנו מקנחים בדייסת אורז מתוק בקינמון, נחשי לקריץ, וחצי ספל שרי בשבילי.

את ארוחת השחיתות הזו אני מגישה בצלחות החרסינה המעוטרות בורדים. אנחנו יושבים מזרחית על השטיח בסלון. אני לא מעירה על הנגיסות האקראיות, הוא נוגס בכול - לא מסיים דבר. אז אנחנו מניחים ראש על הכריות שעל השטיח. בלי לפנות את הכלים למקום. בלי לנקר נשורת פרורים לכוסות הריקות.

אנחנו לא ממהרים - כל הזמנים לפנינו. לפעמים אני אפילו מוותרת לו על מקלחת. היום הוא מבקש אמבטיה. אני ממלאה אותה בישיבה. כמעט רבע בקבוק של שמפו שפכתי לתחתיתה לייצר את הקצף הסמיך והריחני הרצוי. הוא מתפשט לבד ונשען עלי, אני מחייכת בכבדות שיש לאנשים ששתו חצי ספל שרי אחרי טקס שנה למותו של קרוב. הוא רזה כל כך, עמוד השדרה שלו מסמן בליטות במסלול המסוגנן של גבו הכפוף. הוא נכנס במהירות. הקצף גואה על דופן האמבט, ניגר מטה בממשק החרסינות, ונבלם ככתם לח במגבת עליה אני יושבת. אני רק מונחת משגיחה. העונג קיים שם בלעדי. אין צורך להתערב או להפעיל. הוא מערים מקצפת אדירים ריחנית ותוחב את פניו לעיטורים. הוא מביט בי. אני צוחקת מולו את הצחוק המזויף שלי. הוא כל כך משתדל שאני חייבת להיענות.

כשהמים מתקררים, והקצף הולך ונמוג אני מצליחה לשכנע אותו לצאת. הוא מסכים רק אם יותר לו לצפות במערבולת המחסלת ולהעביר שטיפה סופית על תחתית האמבט למחוק כל עדות לבועות.

הוא ארוז במגבת הגדולה שהייתה שלך. זו עם הפסים בלבן וירוק. היא נכרכת סביבו כמעט פעמיים. עניין של קנה מידה. אני מניפה אותו על כתפי וצועדת יחפה לחדר השינה, בדרך אנחנו עוברים ליד הול הכניסה, אתה מביט בנו בחצי החיוך הקפוא שלך. בתמונת הענק במסגרת המוכספת. ולמרות שההדפס שחור-לבן, מייד מבחינים בצלילות הירוקה של עיניך. אתה יפה כל כך. עדיין, לפעמים, מבט אקראי בדמותך מחבל פתע בנשימתי - ובמהלך השאיפה מתמלא פתאום הקנה בלחות ואני מתחילה להשתנק ולהשתעל.

הפעם אני מוכנה לקראת מבטך בתמונה. אני מחייכת לך חזרה חיוך עצוב. אני עצובה בשבילך. אני משליכה את כריכת המגבת לצהלת צחקוקים על המזרן הכפול. ולפני שאנחנו מתפנים לדגדוג הניגוב והלבוש, אני יוצאת להכנות הלילה מול תמונתך. אני משכיבה אותך לישון. הופכת את התמונה, הניצב האלכסוני כלפי הסלון, עיניים וחיוך כלפי הקיר. זו האנדרטה הדירתית המתבקשת. מהר מאוד הבנתי שאני צריכה להעמיד אחת לזכרך. כי המבקרים מבקשים למצוא אותה פה. על הקיר המחופה בלוחות העץ החום-כתום עיגנתי מדף מקצה לקצה. עליו מונחת התמונה הגדולה, חצי הדסקית, אותות מלחמה גבורה, וציפוי העור לשעון. במרכז הקיר מעל המדף תקועה מנורת ההנצחה של אגף השיקום. אני שולפת אותה מהתקע ומניחה אותה פניה מטה על המדף. העין הצרה של נר ההנצחה החשמלי כבתה. החלל נמלא רכות אחידה של נועם. אני סוגרת את דלת הכניסה על וו הנעילה הגדול.

מעל פני אריג הכותנה של שמלת הבית אני מפגישה את ידי על גבי ללהטוט מהיר של חלוץ קרס החזייה. כל זרוע בנפרד מחלצת כתפיית חזייה משרוול. ממחשופה הקדמי שולפת את גוף החזייה החוצה.

אני חוזרת להלביש ולהצפין ילד בשמיכה. רק כשהוא מכבה את עיניו אני משוחררת באמת.

האמת היא אלמוג צבעוני וחשאי השבויה בממלכתיות העגומה של שקר השכול. החוץ - כמו תבנית ביצים אפורה של עיסת נייר ממוחזר, התוך – כמו תכולתו של מטמון. רק משנוטרל ההמון, שנוקו המתבוננים, שפונתה הבמה מקהל הצופים – מאותתת לי האמת.

היא הולכת וגדלה במרכז החלל. מאירה את הסלון בקרניים האיטיות המרחפות. מי שלא מכיר אותה יכול לטעות בה. מרחוק היא נראית כמו שושנת-ים בעלת זרועות שיבולת דקות. רק כשהיא עולה על גדותיה וסוחפת אותי למנוחה ברשת קוריה המאירים אני יכולה להודות בה. הנה, ככה היא מוגשת:

אני לא מתגעגעת. אתה לא חסר לנו. כבר שנה שאנחנו לא טועים בביתנו. לא מצטערים בחדרים. לא מתחננים לסליחה במטבח. לא מתרגלים חנופה במבואה לחדר האמבט. לא תועים במסדרונות, לא דרוכים בחדר המדרגות. שנה שאנו חפים מביקורת ופשע, נטולי חובות ודיווח. למרות השומרים המגבלות והאיסורים - שנה שאנו חופשיים. כבר שנה שאנחנו מעולים, טובים, מופת ודוגמא. כולנו. כולנו זכינו.

אתה זכית בתהילת עולם של נופלי מלחמות. אתה חייל גיבור, איש יקר, יפה תואר, ראשון במעלה, לוחם למען, בשביל המולדת, מלח הארץ, גבורה, נצח ועד.

אנחנו זכינו באותם המילים רק אחרת, הקרבנו, נתנו, שכלנו, כאב שאין לו נחמה, נותרנו, שלחנו, את היקר מכל. עבור הציבור קודשנו כולנו. אתה במותך, אנחנו באובדננו.

יותר מזה, קדושתנו הפומבית היא רסיס קטן של נועם, לעומת החירות הגדולה שזכינו לה. החופש להחליט, לפעול ולשמוח מבלי להידרש לדין וחשבון. מערך חובות שלם הוסר מעל ראשינו. אנחנו זכאים בעונג הביתי שנוצר לנו. רגעי קסם של קשר ונוחם.

עכשיו כבר זוהרת שושנת האמת בכל הבית. האור שלה יוקד אבל לא מסנוור. לאורה אני מתכוננת .עוד דקות תגיע ברוריה מלמטה לשמור על הבן הישן. נותרו לי העגילים ותיקוני איפור קלים. היית אוהב את החצאית הזו. באמת. אני לבושה כך לראשונה מאז, כי נדמה לי שכבר הותר לי, או יותר נכון, אני מרגישה מספיק אמיצה.

אמיצה לעמוד מול החייל המת שעשו ממך, מול הגבר שבאמת היית.

בין מילות הגבורה למילות הנחמה שוחרר גופי מחובת השעשוע. ליבי מחובת ההסתרה. מגרש המשחקים שהיו אברי נעזב ונוחם. את המגע התובעני, את החובה להיענות לדרישות, משחקים בהם אתה חייב לנצח. כבר שנה שלא תולשים מעלי את כפתורי החולצות להתפזרות רועשת בחדר. שנה לא לשים עד כאב את שדיי. שנה שלא דוחפים את הפטמות שלי בכוח מעבר לשולי כפות החזייה. שנה שלא מטילים אותי בכוח ובסיבוב על פינת המיטה, לא אוחזים במותני, לא לוחצים את ברכי לכריעה, לא מפשילים את תחתוני, לא חודרים לי באבחה, לא מצליפים בעכוזי. שנה שאיש לא מכנה אותי בתנופתו "זונה! זונה!" ומקנח את איברו בתחתונים המופשלים שלי. שנה שלא בזים לדמעות ההשפלה במורד לחיי.

 

ענבר אשכנזי - פייסבוק