דודו אלהרר - סיפורים קטנטנים

 סיפורים קטנטנים הוא קובץ סיפורים קצרים עםimage 1457949
טעם של פעם על ילדות בין יהדות לישראליות, על טיפוסים ירושלמים ועל סיפורים שהיו או לא היו.

 

נַאגִ'י

מתחת לגג הרעפים בצריף שלנו היתה תקרה פנימית מקרטון. מידי חורף היתה הרוח מעיפה לנו כמה רעפים ומי הגשם היו מצטברים על תקרת הקרטון. בחורף ההוא, ששה מקומות בתקרה שלנו, כמספר הילדים בבית, קיבלו מראה של בטן נפוחה וּמֵי הגשם דלפו אל הסירים והדליים שהיינו מכוונים מתחת לכל "בטן". אני הייתי אחראי לַדלי בצד המיטה שלי שהרחיקו אותה מהקיר בגלל ה"בטן" מעל. כשהיה מתחיל גשם, היינו רצים למטבח, לוקחים כל אחד את הדלי או הסיר שלו ומציבים אותו בדיוק מתחת למקום הדליפה. כל אחד וכלי-הקיבול שלו. כל אחד וה"בטן" שלו. אני דאגתי תמיד לדלי נוסף למקרה שהדלי שלי יתמלא. היתה בינינו תחרות אצל מי יתמלא הכלי ראשונה ולמרות יכולת הקיבול הגדולה של הדלי, ניצחתי תמיד.

אותו יום הייתי חולה בשפעת ולא הלכתי לבית-הספר. הייתי עסוק בהרכבת המנוע החשמלי הראשון שלי על-פי הוראות "הטכנאי הצעיר". במטבח ישבה אמא שלי עם השכנה לוּנָה וכל הזמן דיברו על כסף. מידי פעם אמא היתה בוכה, ובתוך הבכי שמעתי "איזה חיים זה?" ועוד כל מיני דברים כאלה שהיינו רגילים לשמוע בבית שלנו: "אין כסף!...יש חובות למכלת, לאיינהורן מהבשר והדגים, לירקות, לאַבָּלֵס, לפִּיטָרָשׂוּ..." לא היה שום דבר מיוחד בזה, גם לא הבֶּכִי. פתאם הזכירה לוּנָה את השם נַאגִ'י. נַאגִ'י, אמרתי לעצמי, זה כבר משהו אחר, מיוחד, וכיוונתי אוזן למטבח.

נַאגִ'י היה איש ערירי, בלי אשה או ילדים, נמוך, רזה, תמיד לבד, שקט, חייכן, כולם עשו לו כבוד. גם בבית-הכנסת היה לו מושב משלו ב"מזרח" עם כרית פרטית. הוא התהלך בשכונה עם הידיים מאחורי גבו מחוברות אל ה"מסבחה" שאותה לא הפסיק לגלגל ולהעביר בה חרוזים ירוקים מצד אל צד. כל הילדים בשכונה ידעו שנַאגִ'י מלווה כסף בריבית קצוצה, בערבוּת תכשיטי זהב או כלי-כסף יקרים שבעיניו היו תמיד זולים יותר מערכם האמיתי. הוא היה אצלנו לא פעם אחת ותמיד כשאבא היה בעבודה.

אמא שלי אמרה ללוּנָה שאין לה יותר שום תכשיט למשכֵּן: "תראי את הידיים... את האצבעות... כמה ערומות... אפילו טבעת נישואין, אין!... תראי את האוזניים... רק חורים!" והיה שקט עם אנחות ומשיכות-אף הרבה זמן. פתאום לחשה אמא: "...יש לו שעון-כיס כזה ישן... הוא לא משתמש בו... הוא זרוק במגירה שלו עם כל מיני ניירות מימֵי אֵיכָה שהוא שומר... אני לא יודעת מתי הוא פתח את המגירה בפעם האחרונה... תמיד אמר לי שהוא קיבל את השעון הזה מאבא שלו ואבא שלו מאבא שלו... זה חשוב לו... אבל בעזרת השם יתברך, אולי אצליח לפדות אותו..."

כשנַאגִ'י הגיע עם לוּנָה, אמא שלי קראה לו "אדון נַאגִ'י", והוא הסכים אחרי הרבה הפצרות לשתות "רק מים". הוא בחן את השעון עם זכוכית מגדלת, הפך אותו מצד לצד וקירב את העין הימנית שלו לזכוכית. הוא נראה מראש לא מעוניין וגם הניע את הראש לצדדים ואמר "לא".

התחילו לוּנָה ואמא שלי לשכנע אותו, עד כמה זה יקר, עתיק, נדיר, אמר להם בשקט: "תעזבו, זה לא זהב!" אמרו לו: "זה יותר מזהב טהור... זה, אין כזה... אפשר למכור אותו אפילו במאה לירות והרבה ירצו לקנות... אבל אני לא רוצָה למכור... אני רוצה אותו בחזרה!" אמר לה: "תשמעי לי, אם את יכולה לקבל עליו מאה לירות, תמהרי למכור! זה הרבה כסף היום מאה לירות", הוא פנה לכיוון הדלת והן נאנחו מייאוש. ליד הדלת, הסתובב ואמר בלחש: "עשרים לירות".

לוּנָה ניסתה למחות, אבל אמא השתיקה אותה ואמרה לו: "בסדר". כשהוא הלך הן קיללו אותו קללות מצחיקות בעברית ערבית וצרפתית וצחקו. היו לאמא שלי ביד עשרים לירות שלמות והיא ביקשה ממני לא לספר לאף אחד.

*
הלכתי יום-יום במשך חודש שלם לרב מזרחי להכין את הדרשה ואת ההפטרה לבר-המצוה שלי. כל החודש רחש הבית התרגשות והכנות לקראת היום בו אגיע למצוות. הבן הגדול, גדל! צבענו את הצריף שלנו מבפנים ומבחוץ, היינו בחנות של פִּטָרָשׁוּ וקנו לכולנו נעליים ובגדים חדשים, שלחנו מיליון הזמנות לכל העולם, "טַטָּה" סימי אחות של אמא ו"טַטָּה" אסתר גיסתה, גרו אצלנו שבועיים בשביל לעזור לאמא בבישולים ואני הרגשתי כמו נסיך שעומדים למשוח אותו למלך.

בשבת שלפני היום הגדול חזרנו מבית-הכנסת וישבתי כרגיל לימינו של אבא. השולחן הגדול שלנו היה מלא כל-טוב כמו בכל שבת, ריח ה"סְכֵנָה", החמין של המרוקאים, עמד באויר וגירה את בלוטות הרוק. אבא והבנים קמנו לקידוש, אחר-כך בירך אבא "המוציא" וסוף-סוף התחלנו לאכול, עם פה סגור, בלי רעשי סכו"ם ובלי מרפקים על השולחן. אני עשיתי חיקוי של הרב מזרחי בטעמי המקרא: "...זָכַ..רְתִי לָ.. ךְ חֶסֶד נְעוּרַ...יִ ךְ אַהֲבַ...ת כְּלוּלוֹתָ..יִ ךְ, לֶכְתֵּ... ךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּ...ר בְּאֶרֶץ לֹ...א זְרוּ.....עָה" וכולם נהנו וצחקו. אחרי זמן מה הרצינו פניו של אבא והוא אמר לי שוב את אותם הדברים: "אתה יודע... קשה... אין כסף... כל הבר-מצוה בהקפה..." שתקתי.

"אבל בכל-זאת..." אמר אבא בחיוך, "יש לי מתנה יקרה מאד בשבילך... אני קיבלתי אותה בעצמי לבר-המצוה מאבא שלי, וגם הוא קיבל אותה מאבא שלו... סבא שלי..." הוא ניגב את זויות פיו במפית לבנה וקם מכסאו. אמא הושיטה את ידה, אחזה בזרועו של אבא ועצרה אותו בקומו: "זה לא שם!" אבא פער עיניים תמהות מולה והתיישב לאט-לאט. באותו רגע הבריק ברק ואחריו רעם אדיר. כולנו קפצנו בבת-אחת לקדם את פני הגשם בסירים וּדליים וחזרנו לשולחן. איש לא דיבר. שקט גמור. רק קול טיפות הגשם שדלפו אל תוך הכלים נשמע... פְּלוּ פְּלוּ פְּלוּ...

 

לרכישה: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

 

dudu elharar book

 

صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل