ספוטלייט – דוידי רוזנפלד

ספוטלייט – דוידי רוזנפלד

 ספוטלייט עם דוידי רוזנפלד, סופר.david rosenfeld

ספרו "פרידה מבבל" ראה אור בהוצאת כתר ב-2011. ספרו "החלומות שהורגים אותנו" ראה אור בימים אלו בהוצאה עצמית.

אני רוצה להתמקד בז'אנר המתח ומה שקורה או לא קורה לו בארץ. למה לדעתך לא כותבים בארץ הרבה ספרי מתח בכלל וספרי מתח בלשיים בפרט, בניגוד לארצות הברית למשל? נראה לך שזה ישתנה לטובה?

הסיבה העיקרית היא שספרות המתח נתפסת על ידי רבים ושלא בצדק כספרות בידורית בלבד, ואפילו חלק מכותביה רואים בה לצערי ספרות נחותה. ארתור קונן דויל, למשל, סלד מהגיבור שהמציא, שרלוק הולמס, וביקש כמה וכמה פעמים "להרוג" אותו כדי שיוכל להתפנות ולכתוב את הרומנים ההיסטוריים ה"חשובים" שלו, שכמעט איש אינו קורא היום.
חלק גדול מהמבקרים אינם מתייחסים כלל לספרות המתח ורואים בה ספרות ז'אנרית קלילה ושבלונית, בניגוד לספרות הקאנונית הקלאסית שעוסקת בנושאים "רציניים" ו"כבדים". זאת גם הסיבה שספרי מתח כמעט אינם מועמדים לפרסים ספרותיים. לטעמי האישי, הז'אנר (מתח, מד"ב, רומן היסטורי) לא הופך ספר לטוב או רע וצריך לבחון כל ספר לגופו.

בקיצור, ספרי מתח לא זוכים לחשיפה מספקת באמצעי התקשורת ומשום כך הקהל שלהם מוגבל, וההוצאות הגדולות, שהן ביסודו של דבר גוף מסחרי, אינן ששות להוציא ספרי מתח מאחר שהסיכוי לרב מכר קטן, שלא לדבר על יוקרה ספרותית.
אני מקווה שכל זה ישתנה, אבל אני לא אופטימי במיוחד.

החוקר שלך, ארז בראון, שגם מופיע בספרך הראשון "פרידה מבבל", הוא ישראלי שמתגורר ופועל בתל אביב. במה שונה החוקר הישראלי מהחוקרים שמופיעים בספרי מתח בלשי בעולם, למשל הולמס, הרקול פוארו ופיליפ מארלו?

הזכרת כמה וכמה חוקרים שפעלו בתקופות שונות ובסביבות שונות. שרלוק הולמס פעל בסוף המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20. הולמס הוא הג'נטלמן האנגלי, הבלש המדעי שמצליח תמיד במשימתו. ארז בראון הוא בלש תל אביבי ולא בדיוק ג'נטלמן אנגלי, והוא גם לא תמיד מצליח במשימותיו לצערו.
הרקול פוארו, הבלש הבלגי האגדי של אגתה כריסטי, גם הוא בלש אנליטי שלא מלכלך את בגדיו, פועל בצד הנכון של החוק ורוב מעשי הרצח שהוא חוקר נעשים על ידי אנשים רגילים. ארז בראון מתלכלך לא מעט, אני לא בטוח שהוא יודע מה הצד הנכון של החוק, ואנליטיות היא לא הצד החזק שלו. הוא יותר חזק בתפיסת זבובים והוא לא מכיר אנשים חפים מפשע.
ארז בראון נברא בצלמו ובדמותו של פיליפ מרלו, החוקר הפרטי האהוב עליי: ציני, שנון, מעט מריר, איש מוסרי בעולם שלא יודע אפילו איך לאיית "מוסר". אבל ארז בראון שונה מפיליפ מרלו, כי מה לעשות, הבלש הוא תבנית נוף מולדתו, ופיליפ מרלו פועל בלוס אנג'לס בואכה הוליווד וארז בראון פועל בתל אביב בין רחוב פנקס 4, אבו כביר ושכונת שפירא. בספר הזה ארז משוטט בין דהמש, כפר לא מוכר בין רמלה ללוד, חוות יישוב הדעת של חסידי ברסלב בשטחים ומגיע עד רהט וכלא באר שבע. מובן שאני הקדמתי אותו תמיד בצעד.

מי הם סופרי המתח שגרמו לך להתאהב בז'אנר?

הסופר האהוב עליי ביותר הוא בלי שום ספק רימונד צ'נדלר. הספרים שלו "אחות קטנה" ו"שלום ולא להתראות" גרמו לי לאהוב את הדמות הזאת של הבלש הפרטי, את העלילה הסבוכה, היכולת להתחמק מכל מילה מיותרת, השנינות ובעיקר היכולת לאהוב את פיליפ מארלו, הדון קישוט האחרון של לוס אנג'לס. אין צורך לומר שגם אני מרגיש לפעמים דון קישוט...
מאוחר יותר התאהבתי ביחזקאל (איזי) רולינס, החוקר הפרטי של וולטר מוסלי. הוא נולד בלואיזיאנה ב-1920, אמו מתה כשהיה בן שמונה, אביו נטש אותו ואת משפחתו כשהיה תינוק. איזי הוא לא חוקר פרטי. הוא אדם שחור בעולם לבן גזעני ואלים שמנסה לשרוד, ולפעמים הדרך היחידה לשרוד היא למצוא סוג של אמת.
לצערי, התרגום שלו לעברית איום ונורא, אבל מי שיקרא אותו באנגלית יבוא על שכרו.

ולסיום, בוא נדבר קצת על עטיפת הספר המיוחדת. david rosenfeld bookזו עטיפה קצת אחרת מהתמונות הגנריות שאנחנו רגילים לראות על ספרים.

רוב העטיפות של ספרים בכלל וספרי מתח בפרט הן שבלוניות מאוד. לוקחים איזו תמונה ממאגר, לפעמים משנים קצת את הצבעים, והנה לנו עטיפה, וחבל, כי ישנם מעצבים וציירים מעולים בארץ.
נכון שלקח לי הרבה זמן למצוא את המעצב המתאים, אבל היה שווה לחכות כדי למצוא את אייל טאוב הצעיר מאוד והמוכשר מאוד. סגנון הציור הדרמטי שלו, שמשלב פנטזיה עם ריאליה, התאים לי מאוד. מובן שהעיצוב היה תהליך שלקח זמן, ואחרי כמה סקיצות הגענו לתמונה הנפלאה הזאת שמשלבת בין מציאות לדמיון כפי שקורה לא מעט בספר החדש שלי.

 

הזנת תוכן: 10.10.2015

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט"