ספוטלייט – רוני ריבר

ספוטלייט הפעם עם הצלמת רוני ריבר.ronnie profil

למדה בסטודיו גברא ואצל יעקב בורנשטיין. צילומיה התפרסמו בארץ ובעולם בעיתונים, במגזינים ובאתרים, ובהם "ידיעות אחרונות", "עכבר העיר", "Cameraluv", "Design You Trust" ועוד. הציגה בתערוכות בארץ ובעולם. מתגוררת כיום בדרום אפריקה.

הייתי רוצה להתמקד בפרויקט 365 שלך, שבו צילמת את עצמך בכל יום במשך שנה. הנושא היה את. פעם עם בגדים, פעם עם פחות... האם תהליך ההתפשטות היה הדרגתי? האם זו הייתה החלטה מודעת?

התחלתי את הפרויקט ממקום חשוך, אפל ובודד. הייתי בתקופה נוראית. שלוש שנים לא צילמתי. ממש היה קשה לצאת מהמיטה מרוב דיכאון וייאוש. צלם שהייתי בקשר איתו באינטרנט נתן לי משימה לצלם כל יום במשך חודש, ופשוט עשיתי את זה. זה היה באוקטובר 2008 ובכל יום צילמתי את הסביבה המיידית שלי, לא את עצמי. זה נתן לי משהו לעשות ומשהו להתעסק בו, והייתי כל כך מרוצה שהתמדתי במשהו. עצם זה שצילמתי כל יום כל החודש החיה בי משהו. פשוט עצם העשייה.

ואז התחלתי לחפש איך להמשיך ומצאתי ברשת את פרויקט 365 שבו אנשים מצלמים בכל יום במשך שנה שלמה. זה היה מבהיל ופחדתי להתחייב לפרויקט כזה. אבל הגיע ינואר והחלטתי להתחיל – ומה שיהיה יהיה. לא תכננתי מה לצלם, אבל ידעתי שאתמקד הפעם בעצמי.

מאז שהתחלתי לצלם הבעיה שלי הייתה חרדות וביישנות נוראית. ולכן תמיד מצאתי את עצמי מצלמת את עצמי – פשוט כי התביישתי לצלם אחרים. למדתי להכיר את עצמי. להעריך את עצמי. בסופו של דבר גם יותר לאהוב את עצמי.

העירום והחשיפה הפיזית קרו מהר יחסית. אני חושבת שביום 35 לפרויקט היה צילום העירום הראשון. זה פשוט הרגיש לי נכון... זה מה שרציתי לתעד באותו יום. צילמתי לבד עם עצמי בדירה הקטנה שלי ולא באמת תפסתי שרואים אותי. הייתי מעלה את התמונות רק לאתר פליקר, והקהל הישראלי לא ידע עליי עדיין, אז הרגשתי מאוד מוסתרת ולא הייתי מודעת לכך שאחרים רואים אותי.

אבל גם בעקבות הרבה הטרדות שעברתי בחיי היה בי משהו שחיפש להתבטא בלי שאפילו שמתי לב אליו באותו זמן. זה היה מאוד טיפולי. יכולתי לצעוק דברים שלא ידעתי שאני שומרת בבטן.

הרבה שאלו אותי אחר כך שאלות על דימוי גוף, ולא הבנתי מאיפה הם באים עם השאלות האלה. בחיי לא התעסקתי בגוף, בדיאטה, בשומן. אני פשוט אני וזה לא העסיק אותי מעולם. לא צילמתי את עצמי בעירום כדי לדבר על רזון או על "נשים אמיתיות", והציק לי שאנשים נתפסים לעניין הפיזי. זה מוריד מהצילום בעיניי, וממש לא מעניין אותי להתעסק במראה. פשוט צילמתי את החרדות שלי ואת הטראומות שלי, והרגשתי הרבה פעמים שנכון לעשות את זה בעירום.

 ronnie2

ראיתי שיצאת לפעמים מהאזור הבטוח של הבית ועברת לצלם בחוץ. זו גם החלטה אמיצה בפני עצמה. האם קיבלת תגובות מהרחוב? ובכלל, איך הסביבה שלך הגיבה לפרויקט?

היה קשה מאוד לצאת מאזור הנוחות שלי. הרבה תמונות מצולמות בחצר הבית ולא באמת במקומות ציבוריים. למקומות שהיו בהם אנשים אף פעם לא הלכתי. קינאתי נורא בכל הצלמות שמצלמות את עצמן בים או באמצע רחוב הומה אדם ואוהבות את השיחה עם הקהל שניגש ושואל שאלות. רק המחשבה שמישהו יראה אותי או ייגש אליי הכניסה אותי להתקף חרדה. הייתי הולכת לפרדס מול המושב או למקומות מבודדים מאוד.

 ronnie3

 

רוב הצילומים שלך, גם אחרי הפרויקט של 365, הם פורטרטים עצמיים. מה יש בסוג הצילום הזה שמושך אותך כל כך?

אני פשוט מרגישה שככה אני מצליחה להתבטא. אני אדם די בודד, בלי הרבה חברים קרובים, ויש לי הרבה מה להוציא. אני לא אוהבת לדבר במיוחד, אני מאוד שקטה, אבל הראש שלי זה כמו רכבת מהירה של מחשבות ופחדים ואני חייבת לתת להם לצאת איכשהו.

לא הצלחתי לצלם תקופה ארוכה ואני מנסה מאוד לחזור לזה. אני מאמינה שאחזור לזה עכשיו כשאני פותחת גם פרק חדש בחיי.

ראיתי שאת בהיריון עכשיו (מזל טוב). כיצד אם בכלל זה משפיע על הצילומים שלך?

תודה. כן, אני אחרי מערכת יחסים קשה מאוד שכיבתה אותי לחלוטין, והיום אני סוף סוף במקום חדש ופורח, עם בן זוג מכיל ותומך ובהיריון. מבחינה צילומית אני עדיין קצת כבויה וחסרת ביטחון, כי לא צילמתי הרבה זמן. ההיריון שוב מכניס אותי למקום פנימי עמוק, שבו אני קצת רוצה להתחבא מהעולם כי אני מפחדת מהשינוי. ומצד שני, יש גם דחף לצלם ולתעד ולספר על כל מה שבוער לי בבטן. אבל עדיין לא הצלחתי להביא את זה לידי ביטוי שמספק אותי.

ronnie1

גם סינדי שרמן עסקה בצילום עצמי, אבל קשה להגיד עד כמה "עצמי" היה שם. היא התחפשה הרבה פעמים ונכנסה לדמויות בעוד שאצלך הכול נראה מאד "את"... בכל זאת, ספרי מאילו יוצרים את מושפעת בהקשר הזה.

סינדי שרמן מאוד מחופשת וזה הקסים אותי בהתחלה כי תמיד אמרו לי "אהה גם סינדי שרמן מצלמת את עצמה", אבל לא הזדהיתי עם מה שהיא עושה. אני באה מרקע של צילום עיתונאי וחשוב לי לתעד מציאות. לא הכנתי את הבית לפני שצילמתי ולא הזזתי דברים כדי שיהיו או לא יהיו בתמונה... אבל את עצמי כן הייתי מלבישה או מאפרת בצורה מסוימת בהתאם למה שרציתי לספר או להראות.

הצלמים שהשפיעו עליי באותה תקופה היו סלבה לופז, שמצלם סטיל לייף בצורה מושלמת ואסתטית, אבל גם צלמים מאוד סקסיים כמו ג'ו שוואב (Jo Schwab) וג'ונתן לדר (Jonathan Leder), שהם חסרי עכבות מיניות וזה תמיד סקרן אותי ומשך אותי.

לאתר של רוני ריבר

 

הזנת תוכן: 29.10.2015

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט"

 

 

صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل