פסטיבל מטולה ה-12-מפגש קריאה שלישי

פרץ-דרור בנאי, רוני סומק, נעים עריידי
ירונה כספי – פסנתר ושירה

מנחה: גלעד מאירי

ירונה כספי פותחת את המפגש בשירה שיש בה עוצמה ורגש עם השיר "שיטפון" של אווה ליפסקה, המשוררת הפולניה, בתרגומו של רפי וייכרט:

שִׁטָּפוֹן לֹא הִצִּיל אוֹתִי
אַף כִּי שָׁכַבְתִּי עַל הַקַּרְקָעִית.
שְׂרֵפָה לֹא הִצִּילָה אוֹתִי
אַף כִּי בָּעַרְתִּי שָׁנִים רַבּוֹת.
אֲסוֹנוֹת לֹא הִצִּילוּ אוֹתִי
אַף כִּי רַכָּבוֹת וּמְכוֹנִיּוֹת דְּרָסוּנִי.
לֹא הִצִּילוּ אוֹתִי מְטוֹסִים
שֶׁהִתְפּוֹצְצוּ בָּאֲוִיר וַאֲנִי בְּתוֹכָם.
חוֹמוֹת שֶׁל עָרִים אַדִּירוֹת
הִתְמוֹטְטוּ עָלַי.
פִּטְרִיּוֹת רַעַל לֹא הִצִּילוּ אוֹתִי.
גַּם לֹא יְרִיּוֹת מְדֻיָּקוֹת שֶׁל כִּתּוֹת הַהוֹצָאָה לְהוֹרֵג.
קֵץ הָעוֹלָם לֹא הִצִּיל אוֹתִי
כִּי לֹא הָיָה לוֹ פְּנַאי.
דָּבָר לֹא הִצִּיל אוֹתִי.

להאזנה לשיר באתר של החוג לשוחרי שירה

ירונה, מה מחבר אותך דווקא למשוררות yarona caspi
הפולניות שהלחנת?

"מה שמחבר אותי למשוררות הפולניות הוא התרגום הנגיש שמאפשר לי לרדת לסוף דעתן מבחינת העוצמה הריגשית והמסר" אומרת ירונה. "אני נסערת ומזדהה עם אווה ליפסקה המתפרצת, הממוקדת וממורכזת בכאב, ועם זאת היא יודעת לצקת מסר של בחירה חופשית. אני אוהבת את האופן שבו ויסלבה שימבורסקה מרחיבה את היריעה לממדים כלל אנושיים ועושה זאת בחוכמה ובהומור" מבהירה ירונה, "שתיהן מבטאות לגבי נשים עצומות, חזקות, שמוּנעות מהצורך שלהן לבטא את עצמן ללא כחל ושרק".

את דרכה האמנותית החלה ירונה בשנות ה-90 בלהקת "גוונים כהים" כבסיסטית וכזמרת. באותה עת הופיעה בלהקתו של ערן צור ובהצגות בתיאטרון חיפה. בשנת 98 היתה תגלית בפסטיבל הפסנתר בת"א, בשנת 99 הופיעה בערב שירי יונה וולך ב"צוותא" בת"א והקליטה שני אלבומים: "תני לשתיקה לבעור" (2005), ו"הירקון 51" (2008).

 
עם סיום השירה, עולה המשורר רוני סומק לבמה וקורא בקולו העמוק את שירו "אלג'יר"

אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה
הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִ'יר,
וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים
וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִ'יר.
בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהָיְתָה פּוֹקַחַת עֵינֵי שׁוֹקוֹלָד,
הָיִיתִי אוֹמֵר "הִנֵּה אַפְרִיקָה מִתְעוֹרֶרֶת".
וְהִיא הָיְתָה מְלַטֶּפֶת אֶת הַבְּלוֹנְד בְּרֹאשׁ אֲחוֹתָהּ
וּבְטוּחָה שֶׁגִּלְּתָה מֵחָדָשׁ אֶת הַזָּהָב.
הַגַּרְגְּרִים עַל שְׂפַת הַיָּם הָיוּ אַרְגַּז הַחוֹל שֶׁלָּהּ,
וּבִטְבִיעַת הָרֶגֶל שֶׁל הַצָּרְפָתִים שֶׁבָּרְחוּ מִשָּׁם
הָיְתָה מַחְבִּיאָה אֶת הַתְּמָרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהָעֵצִים.
"אַלְגִ'יר", הָיִיתִי מְהַדֵּק יָדַיִם עַל מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת וְקוֹרֵא לָהּ:
"אַלְגִ'יר, בּוֹאִי הַבַּיְתָה, וְתִרְאִי אֵיךְ אֲנִי צוֹבֵעַ אֶת קִיר הַמִּזְרָח
בְּמִבְרֶשֶׁת הַשֶּׁמֶשׁ".

רוני סומק נולד ב-1951 בבגדד, roni somech
בן למשפחת סומך, עלה ארצה ב-1953. מרצה על שירה בסמינר הקיבוצים, מלמד ספרות ותקשורת בתיכון עירוני י"א בת"א, מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת. פרסם עד כה 10 ספרי שירה, האחרון שבהם "אלג'יר". רבים משיריו תורגמו לשפות אחרות, זכה בפרסים ספרותיים רבים ובינלאומיים.

רוני, בספרך החדש "אלג'יר" אתה הולך, בין השאר, אל מחוזות המשפחה שבהם ביקרת בעבר ובכל זאת בשירים הללו אתה הולך יותר עמוק ויותר אינטימי. איך היית מתאר את התהליך?

"המסע שלי במחוזות המשפחה הוא תמיד ניסיון לצבוע את המפה האילמת של סביבתי בצבעים קיימים ובצבעים הסמויים מן העין" אומר רוני סומק. "השירים הם תצלומי נפש. הם דרך לצוד רגעים ולמסגר אותם" הוא מוסיף. "לפעמים זוהי מסגרת עץ, עבה, עתיקה משהו, ולפעמים זוהי מסגרת דקה יותר". והתהליך? החוק הראשון של רוני סומק הוא שאין חוקים.

נחליאלי

לַמְּנַהֵל בְּמִשְׂרְדֵי מַס רְכוּשׁ קָרְאוּ נַחְלִיאֵלִי,
וְאָבִי, פָּקִיד מִפְּקִידָיו, הָיָה בְּעִבְרִית שֶׁל עוֹלֶה חָדָשׁ
עִם קָפֶה וְגוּפִיַּת עֶרֶב מֵעִיף אֶת שְׁמוֹ
מֵעַל עֲצִיצֵי יַסְמִין
שֶׁבַּחֲצַר הַצְּרִיף.
נַחְלִיאֵלִי אָמַר, נַחְלִיאֵלִי בִּקֵּשׁ מִמְּחַלֶּקֶת הַתֵּה פָּחוֹת סֻכָּר,
נַחְלִיאֵלִי כִּמְעַט קִבֵּל מַכּוֹת מִמִּי שֶׁלֹּא רָצָה לְשַׁלֵּם
אֶת מַה שֶּׁנַּחְלִיאֵלִי קָבַע. נַחְלִיאֵלִי אוֹהֵב מַנְגּוֹ מְקֻלָּף,
לְנַחְלִיאֵלִי יֵשׁ בַּת שֶׁרוֹקֶדֶת בָּלֶט וּבֵן שֶׁהָיָה בְּאוֹתָהּ
שְׁנַת 56 סְגַן אַלּוּף הַנֹּעַר בְּשַׁחְמָט.
אַף אֶחָד לֹא אָמַר לִי אָז שֶׁנַּחְלִיאֵלִי הוּא
גַּם צִפּוֹר שֶׁבְּעוֹד שָׁנָה, בְּכִתָּה א', יִשְׁלְחוּ הַמּוֹרוֹת
מֵהַחַלּוֹן לְהַשְׁחִיר אֶת
עַנְנֵי הַסְּתָו.
אַף אֶחָד גַּם לֹא תָּלַשׁ נוֹצָה מִכַּנְפֵי הַדִּמְיוֹן
שֶׁאָבִי צִיֵּר לוֹ
עַל הַגַּב.
בִּשְׁבִילִי הוּא תָּמִיד יָעוּף כְּצִפּוֹר מַס רְכוּשׁ
עִם מַקּוֹר דַּל סֻכָּר, עֵינַיִם מְבֹהָלוֹת מִמַּכּוֹת
וְכַנְפֵי מַנְגּוֹ חַרְדָּל.
וּכְשֶׁאַתָּה, מַר נַחְלִיאֵלִי, חוֹלֵף מֵעָלַי, אַל תִּשְׁכַּח
שֶׁאֲנִי מַכִּיר כָּל כַּפְתּוֹר שֶׁשָּׁכַחְתָּ לִתְפֹּר בְּחֻלְצַת הַמְּנַהֵל
וְאֶת מַחְבּוֹא הַמַּפְתֵּחַ לַמְּגֵרָה בָּהּ שָׁמַרְתָּ
חֲלוֹמוֹת.
וְאִם אַתָּה רוֹאֶה בַּשָּׁמַיִם שֶׁמֵּעַל הַמִּשְׂרָדִים
שֶׁבִּגְבוּל רַמְלָה לֹד אֶת אָבִי, תַּגִּיד לוֹ בְּבַקָּשָׁה,
שֶׁלֹּא עוֹבֵר יוֹם בְּלִי שֶׁבְּמַגְדִּיר הַצִּפֳּרִים שֶׁלִּי
נִרְעַד לְפָחוֹת דַּף אֶחָד
מִמַּשַּׁק כְּנָפָיו.



פרץ דרור–בנאי כובש את הקהל בשנינות ובהומור,peretz dror_banay
בדו"ח על מצב המשורר: "כבר שישים שנים שאני הולך לעזאזל ועדין לא הגעתי". ספרו החדש של פרץ דרור-בנאי "שישים מתחת לאפס" שיצא בהוצאת קשב לשירה, 2008, כולל שירי מחאה. ספר אמיץ, אקטואלי ונושך.

*

אִם גַּם נְשִׂיאֵנוּ בְּרֹאשׁ הַנּוֹאֲפִים
וּמֵרַב שָׂרֵינוּ סוֹרְרִים
מַה נִּתְפַּלֵּל
וְכֵיצַד נְבַקֵּשׁ עַל מַחְמַדֵּינוּ
שֶׁלֹּא יִפְּלוּ חֲלָלִים בְּכָל דּוֹר
וְאֵיךְ נַעֲמֹד מוּל טִילִים וְנִתְגּוֹנֵן
מֵרָעַת הַצָּפוֹן וּמֵרָעַת הַדָּרוֹם
וְהַחֶסֶד בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ כְּעָנָן –
וּכְטַל הַבֹּקֶר הוֹלֵךְ
וְהַנִּזְקָקִים עַל מְקוֹמָם נִשְׁאָרִים
כְּאֵשׁ לֶהָבָה בְּעָנְיָם בּוֹעֲרִים
וּמֵאַיִן תְּרוּפָה בָּחֳלָיִים נְמוֹגִים
וְנוֹדְדִים עַל שַׁעֲרֵי הַמֶּמְשָׁלָה
וְזוֹעֲקִים בֵּין שְׁבִילֵי הַכְּנֶסֶת הַמְּטֻרְלָלָה
וּבוֹכִים לְעֵינֵי יַלְדֵיהֶם הַמִּתְיַסְּרִים
הֲכִי טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוּ
אוֹ כְּבוֹד אָדָם וְחֵרוּתוֹ בְּאַרְצוֹ
וְלָמָּה רִוְחֵי מִילְיַארְדִים לַבַּנְקִים וּלְבַעֲלֵיהֶם
וְרַק פְּרוּטוֹת לֶעָמֵל
וְאִם גַּם נְשִׂיאֵנוּ בְּרֹאשׁ הַנּוֹאֲפִים
וּמַרְבִּית שָׂרֵינוּ בַּסּוֹרְרִים
לְמַה עוֹד נְצַפֶּה, לָמָּה עוֹד נִתְפַּלֵּל...?

                   מתוך "שישים מתחת לאפס", הוצאת קשב לשירה, 2008

פרץ דרור-בנאי, יליד העיר קמישלי בצפון סוריה. עלה ארצה עם משפחתו ב-1962. מתגורר בכפר-סבא. זכה בפרסים ספרותיים ובמלגות רבות אותן תרם למוסדות תרבות בקהילה. נמנה על מקימי איגוד הסופרים הכללי במדינת ישראל. שיריו תורגמו ל-20 שפות ויצאו באנתולוגיות של שירה עברית מובחרת ברחבי העולם. מאז 1991 עובד כמידען אינטרנט וספרן עיון. הוציא לאור כ-15 ספרי שירה ו-4 ספרי תרגום. מרבה לתרגם ולפרסם שירה וספרות ערבית מודרנית מובחרת לעברית.

פרץ, בספרך "שישים מתחת לאפס" אתה מותח ביקורת חברתית-פוליטית חריפה על החברה הישראלית. איך אתה רואה את ישראל של שנות ה-2000?

"כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר עצמו" אומר פרץ "ישראל של גלובליזציה ההורסת מגזרים רבים בתוך החברה. די להביט בדוחות מבקר המדינה ולהיווכח; מה מצב הרפואה, מה מצב הכלכלה, מה מצב האוניברסיטאות ובתי הספר, נפילת ממשלות תכופה, מלחמות תכופות, כשלונות צורבים שאין איש הנוטל עליהם אחריות, גאות של פשע ואלימות בכל שדירות החברה והחיים, קטל נוראי בדרכים. התדרדרות במצבו של משק המים, עוני ממאיר, עושר ממאיר. פוליטיקה מלוכלכת ומטומטמת. רמת מוסר ירודה של מנהיגי ציבור, הפקרות טוטאלית ברמה המוניציפלית. הפקרות ברמת ההגנה על הפרט ורכושו. אמנות שקר, תעיה וסילוף. חזרת העם היהודי אל המסחר, (ראה את הגידול בכמות הקניונים) נסיגה מפיתוח תעשיה וחקלאות החיונייים לקיום מדיני עצמאי, סגידה לממון ואילי ממון. התדרדרות המשפט העברי על כל שלוחותיו בשל עומס ואי שיוון בפני החוק. זיהום האדמה, המים, האויר והים. עבדות, זנות וסחר בבני אדם.

*

כִּי הָרְחוֹב הוּא סַף בֵּיתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים
וְכָל הַהוֹמְלֶסִים הַגָּרִים בּוֹ הֵם נְתִינָיו
הַמְּחַכִּים לְאַשְׁרוֹת כְּנִיסָה
וּלְאַשְׁרוֹת יְצִיאָה
וּבֵינְתַיִם בִּימֵי הַקֹּר מְבַקְּשִׁים קְצָת חֹם
וּבִימֵי הַחֹם קְצָת קֹר
וּקְצָת גּוֹנְבִים
קְצָת מְלַקְּטִים
אוֹסְפִים נְדָבוֹת בַּאֲדִישׁוּת שֶׁל מְאֻשָּׁרִים
וְכִי לְמַה אֶפְשָׁר לְצַפּוֹת מֵאֲנָשִׁים שֶׁכָּבָה זִיק בְּעֵינֵיהֶם
שֶׁסְּחָבוֹת עַל גּוּפָם
שֶׁאֵין כָּרִית לְרֹאשָׁם
שֶׁאֵין תִּקְרָה
שֶׁאֵין קִיר
שֶׁאֵין מָגֵן כָּלְשֶׁהוּ
אֵלֶּה אִבְּדוּ כְּבוֹדָם וְחֵרוּתָם
וְהָיוּ לִכְתֹבֶת עַל קִיר חַיֵּינוּ
כָּאן.

 

פרופ' נעים עריידי "משאיר את ariaydi
הכעס לאחרים", כבן-בית במידה שווה בתרבות הערבית ובתרבות העברית, הוא הופך את שירתו לבית משותף לשתיהן. היותו, כדבריו, "משורר ערבי-עברי ועברי-ערבי" מאפשרת לו לעמוד במקום המחלוקת ולהכיל את שני חלקיה. לפיכך, אינו חייב להיות משורר כועס, אלא דוקא משורר אוהב, אשר "משאיר את הכעס לאחרים" כשם ספרו.

במחשבה שנייה

1.

מֵאָז הִוָּלְדִי וְעַד שֶׁנִּשֵּׂאתִי לְאִשְׁתִּי
(לֹא בְּאֶמְצָעוּת מְתַוֵּךְ, אִם כִּי זֶה נִשְׁמָע מַתְאִים),
וְעַד שֶׁהִיא יָלְדָה אֶת יְלָדֵינוּ,
הִשְׁתַּדַּלְתִּי מְאֹד לַעֲנוֹת עַל צִפִּיּוֹת הַהוֹרִים,
מַשְׁמָע, הַהוֹרֶה הַגַּבְרִי, עִם מְעַט
חֲרִיקוֹת וּמַעֲשִׂים חֲרִיגִים שֶׁל רָצוֹן לְחַקּוֹת
אֶת הַחֶבְרָה הַמַּעֲרָבִית, מַשֶּׁהוּ שֶׁמַּקְבִּיל
לְנוֹן קוֹנְפוֹרְמִיסְט בִּזְעֵיר אַנְפִּין.
אַף כְּשֶׁסֵּרַבְתִּי לִהְיוֹת רוֹפֵא, אוֹ עוֹרֵךְ דִּין,
הֻכְתַּרְתִּי בַּתֹּאַר דּוֹקְטוֹר לְסִפְרוּת,
אִם כִּי הָיִיתִי בְּהֶחְלֵט מִסְתַּפֵּק בַּתֹּאַר הַפָּשׁוּט מְשׁוֹרֵר
בִּשְׁתֵּי הַשָּׂפוֹת הָאֲחָיוֹת הַחוֹרְגוֹת; עַרְבִית
שֶׁעֲדַיִן חוֹשֶׁבֶת בְּשֵׁמִית-קְלָסִית, וְעִבְרִית,
שֶׁנּוֹסַעַת לַמַּעֲרָב מִיָּמִין לִשְׂמֹאל.
זֶה טוֹב שֶׁזֶּה כָּךְ, רַק שֶׁזֶּה מִתְהַפֵּךְ:
לִבִּי בַּמַּעֲרָב וַאֲנִי בִּקְצֵה מִזְרָח יוֹשֵׁב,
וְזֶה הַמְּכַנֶּה הַמְּשֻׁתָּף הַיָּחִיד לִשְׁנֵי הַמְּשׁוֹרְרִים
שֶׁל הָעִבְרִית וְשֶׁל הָעַרְבִית – אֲנִי
תּוֹהֶה לִפְעָמִים כֵּיצַד גּוּף אֱנוֹשִׁי,
עִם הַרְבֵּה נֶפֶשׁ וְשֵׂכֶל וְאֵיבָרִים מְסֻגָּל לְהָכִיל
אֶת כָּל אִי הָרְצוֹנוֹת וְאִי הַתּוֹבָנוֹת וְקֵהוּת הַחוּשִׁים.
"אֵלֶּה הֵם הַחַיִּים" - יֵשׁ מִי שֶׁיֹּאמַר,
בְּעֶצֶם כֻּלָּם כָּךְ אוֹמְרִים,
אֲבָל אֵלֶּה אֵינָם הַחַיִּים.
אֲנִי מִזְּמַן הֵטַלְתִּי סָפֵק בְּשִׁיטַת הַתַּבְנִיּוֹת
וַאֲנִי מִזְּמַן הֵטַלְתִּי סָפֵק בְּכָל הָאֲמִתּוֹת
מִלְּבַד שְׁתֵּי אֲמִתּוֹת מֻחְלָטוֹת: לְהִוָּלֵד וְלָמוּת
(וּלְהִוָּלֵד וְלָמוּת בְּגִלְגּוּלֵי נְשָׁמוֹת,
וְחוֹזֵר חֲלִילָה).
אֲבָל כְּמִי שֶׁנּוֹלַד לַעֲנוֹת עַל צִפִּיּוֹת הָאֲחֵרִים
שִׂחַקְתִּי אֶת כָּל הַדְּמֻיּוֹת וְאֶת כָּל הַתַּפְקִידִים
וְאֶת כָּל הַדִּמּוּיִים, פְּרָט לִדְמוּתוֹ שֶׁל הַצָּלוּב
הַמְּעֻנֶּה הַקָּדוֹשׁ, לַמְרוֹת שֶׁנִּצְלַבְתִּי אַלְפֵי פְּעָמִים.
הַתַּפְקִיד הֲכִי גָּרוּעַ שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לְגַלֵּם
הוּא לִהְיוֹת אֶת מַה שֶּׁבֶּאֱמֶת רָצִיתִי לִהְיוֹת
מְשׁוֹרֵר כְּדָוִד, אוֹהֵב כִּשְׁלֹמֹה,
גִּבּוֹר כְּשִׁמְשׁוֹן וְאָב-רָם וּבֶן זוֹנָה.
אֲנִי מוֹדֶה בְּאֵינְסְפוֹר חֻלְשׁוֹתַי.
בִּתְקוּפַת הַבְּחִינוֹת קָרָאתִי רוֹמָנִים וְשִׁירִים
כָּךְ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִצְטַיַּנְתִּי בַּלִּמּוּדִים.
וְכָל פַּעַם שֶׁהִכַּרְתִּי בַּחוּרָה, הִתְחַלְתִּי עִם אַחֶרֶת
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהוֹכִיחַ לְעַצְמִי
מַדּוּעַ לֹא הִצְלַחְתִּי עִם הַקּוֹדֶמֶת.
בַּצָּבָא הֶעֱדַפְתִּי לִהְיוֹת ג'וֹבְּנִיק, רֹאשׁ קָטָן,
לַמְרוֹת שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתִי קָצִין
וְכָל פַּעַם שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לִבְכּוֹת עַל כְּאֵב
שֶׁלֹּא הָיָה, הִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בְּדִמְעוֹת תַּנִּין.
אֲנִי מוֹדֶה בְּאֵינְסְפוֹר חֻלְשׁוֹתַי,
אֲנִי תָּמִים, אֲנִי פַּחְדָן וְאוֹהֵב הַרְבֵּה נָשִׁים
וְגִבּוֹרֵי הָאֶחָד וְהַיָּחִיד הוּא צַ'רְלִי צַ'פְּלִין.

2.

אֶת הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי מַתְחִילִים הַיְּלָדִים.
וַאֲנִי חַי כְּדֵי לַעֲנוֹת עַל הַצִּפִּיּוֹת שֶׁלָּהֶם.
חֶלְקָם מַרְגִּישִׁים בָּזֹאת וְאֵינָם אֲשֵׁמִים
וְחֶלְקָם מַאֲמִינִים שֶׁזֶּהוּ תַּפְקִידִי
וְאִם לֹא, אָז מַדּוּעַ הֵבֵאתָ יְלָדִים?!
אִשְׁתִּי, בִּכְלָל, מְרַחֶפֶת בָּעֲנָנִים.
(אִשָּׁה לֹא בְּאֶמְצָעוּת מְתַוֵּךְ, אִם כִּי זֶה
נִשְׁמָע מַתְאִים). הִשְׁתַּדַּלְתִּי לְהַפְגִּין אַהֲבָה
לַפֶמִינִיזְם שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ עָלָיו אָז בַּכְּפָרִים,
אֲבָל אִשְׁתִּי
אוֹהֶבֶת לְבַשֵּׁל וְלַעֲשׂוֹת סְפּוֹנְגָ'ה וּלְכַבֵּס
אֶת הַלִּכְלוּךְ מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים.
אֲנִי תּוֹהֶה לִפְעָמִים: כַּמָּה מִשְׂחָקִים
יָכוֹל הָאָדָם לְשַׂחֵק, גַּם לְלֹא בָּמָה
אוֹ אֲפִלּוּ כְּשֶׁהַקְּרָשִׁים שְׁבוּרִים?!
אֲנִי מִזְּמַן מֵטִיל סָפֵק בְּכֹשֶׁר הַמִּשְׂחָק
שֶׁלִּי וּבְכֹשֶׁר הַהַקְשָׁבָה שֶׁלִּי לַתְּנוּדוֹת
שֶׁעוֹשִׂים הַחַיִּים.
אִם אֵלֶּה הֵם הַחַיִּים, אֲנִי מְסָרֵב
לְהָבִין אוֹתָם וּלְהַצְדִּיק אוֹתָם וְלִבְרֹחַ
מֵהֶם. אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר: בּוּשָׁה וְחֶרְפָּה!
הִגִּיעַ הַזְּמַן לְפֶסֶק זְמַן שֶׁנִּדְרָשׁ מִזְּמַן,
בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֵין יוֹתֵר תְּשׁוּבָה וְאֵין
יוֹתֵר רֶגֶשׁ וְאֵין יוֹתֵר זְמַן לַזְּמַן וְלִי אֵין יוֹתֵר
זְמַן לְחִזּוּרִים.

                       מתוך "משאיר את הכעס לאחרים", הוצאת "גוונים", 2006

נעים עריידי, יליד 1950, משורר, מתרגם, סופר וחוקר ספרות. יליד מע'אר, בן לעדה הדרוזית. עריידי למד באוניברסיטת חיפה ולימד בחוג לספרות עברית השוואתית. עבודת הדוקטורט שהשלים באוניברסיטת בר-אילן עסקה בחקר שירת אצ"ג. כותב בעברית ובערבית, ספר שיריו הראשון "איך אפשר לאהוב" התפרסם בשנת 1972 ועורר דיון בסוגיית הכתיבה בעברית. עריידי זכה בשנת 2008 בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. יוזם ונהל את פסטיבל השירה במרר המתקיים מזה עשר שנים. שירתו של נעים עריידי היא שירה אוהבת, מרגשת, אנושית וחמה. שירה אופטימית גם בעצבונה, שירה מלאת תקווה גם כאשר זו נעדרת. שיריו מספרים על אמו ואביו הזקנים, על פרידתו מאביו, על הכפר ועל העיר שביניהם מתנהלים חייו, על משפחתו ועל אהבותיו, וכמובן על הדואליות של ההוויה הישראלית בכללותה.

להאזנה לשירו של נעים עריידי "ירושלים אהובתי" בביצוע ערן צור

 

במסגרת הפסטיבל נערך ערב מחווה munio amarilyo
למלחין הותיק והפורה, שהרבה להלחין שירי משוררים ורבים מהשירים אותם הלחין הם מאושיות הזמר העברי, מוני אמריליו.

את הערב החגיגי "טנא שירים למוני" פותח רפי וייכרט:

"ברוכים הבאים ל'טנא למוני', ערב מחווה חגיגי למלחין מוני אמריליו לרגל 50 שנות הלחנת שירה עברית.

אנחנו, ילדי השכונות והשיכונים של שנות השישים, הכרנו את שיריו של מוני עוד לפני שידענו בכלל שהם של מוני. כששיחקנו בחוץ עד שעות הערב המאוחרות בקעו מן החלונות הפתוחים קולותיהם של גדולי הזמרים בשלל מנגינות יפהפיות: נחמה הנדל ב"עלי גנים", שושנה דמארי ב"ליבבתיני", יהורם גאון ב"עץ האלון", רבקה זוהר ב"רבי עקיבא". כשכבר הייתה לנו טלוויזיה, ערוץ אחד ויחיד בשחור-לבן, צפינו מרותקים בפסטיבלי הזמר וחזינו בשלמה ארצי מבצע את "השיר על ארץ סיני", בדורית ראובני עם "רכבת העמק", ברוחמה רז עם "ערב קיץ ויונים" וזכורה לנו היטב הזכייה הגדולה במקום הראשון בשנת 1977 עם השיר הנהדר "רקפת", בביצוע רוחמה רז. במקביל היו כמובן גם שירי הלהקות הצבאיות שמוני הלחין, עיבד וניהל מוסיקלית: "שלישיית פיקוד המרכז" עם "היום היום" ו"יש פרחים"' "להקת פיקוד מרכז" עם "האיש מן הבקעה", "הארץ שלי", "צוות הווי נח"ל" עם "היינו פה היינו שם" ו"בוקר טוב", "צוות הווי של חטיבת הצנחנים" עם "בארץ אהבתי השקד פורח" ו"לכל אחד ירושלים".

אי אפשר שלא להזכיר גם את ימי הנעורים של בני דורי עם התוכנית היפה כל-כך "טֶלאפֶּלא", שהגישו דודו אלהרר אלי גורנשטיין ומוטי ברכאן, שמוני הלחין וניהל מוסיקלית בשנים 1978-1975 ואחר-כך הפכה לשלושה תקליטים.

המפיק והמוסיקאי דודו אלהרר מספר על מוני אמריליו:
"פעלו של המלחין מוני אמריליו מדבר בעד עצמו לאורך יובל שנים והוא ראוי למסה אקדמאית אשר קטונתי לכתוב אותה" אומר דודו. שלש שנים תמימות עבדנו יחד במסגרת תכנית הילדים 'טֶלאפֶּלא' ששודרה שלש פעמים בשבוע בערוץ האחד והיחיד שהיה במדינת-ישראל. רייטינג של 100%" הוא מדגיש. "דור שלם גדל על 'טֶלאפֶּלא' והם כיום בשנות הארבעים לחייהם. מוני אמריליו היה המלחין והמעבד המוסיקלי של הסדרה כולה. בכל תכנית היו ששה שירים, מתוכם שניים שלשה הולחנו על-ידו לשירים קלאסיים של טובי המשוררות והמשוררים שלנו.
צאי וחשבי כמה שירים הלחין בחמש מאות תכניות. זה האיש המתהלך בינינו עם מנגינות מופלאות שנובעות ממנו כמו מעיין מפכה מים חיים שלעולם לא נגמר, בצניעות אין דומה לה, במאור פנים, בנחת רוח ומעל לכל בכישרון מלודי שהעניק לו אלהים ביד נדיבה והוא אמן בחסד עליון".
אומר רפי וייכרט: "ראה זה פלא, בגרנו בשלושה-ארבעה עשורים ושיריו של מוני עודם איתנו. הנה, למשל, אני נוסע במכונית ומאזין עם בתי בת השלוש ל'טיקיליטון' בביצוע חווה אלברשטיין, עולה הביתה אחרי ביקור בגינה וצופה עימה בדי.וי.די. 'גם אני רוצה חיבוק' – בביצוע יהודית רביץ, ע"פ מילים של מיריק שניר. וכשהיא נרדמת – לצליליו של מוני הממלאים את ראשה הצעיר – אני חוזר בסלון ללחניו של מוני לשיריהם של לאה גולדברג, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, טוביה ריבנר ולכל המשוררים המופלאים הללו שמוני הצליח להתחבר אליהם ולחבר להם מנגינות בלתי נשכחות. במשך 50 שנה הלחין מוני אמריליו יותר מ-600 שירים. רבים מהם נחשבים לקלאסיקה של הזמר העברי".
לחניו של מוני אמריליו מובצעים לאורך הערב על ידי שני זמרים. חני די נור כובשת את הקהל ברגישותה ובקולה הצלול ונתן סלור מבצע בקולו החם את שיר "המשורר הנערץ" שנכתב ע"י טוביה ריבנר. (נתן סלור נכדו של אלתרמן, בנה של המשוררת תרצה אתר ז"ל)

את הערב מלווה התזמורת בניצוחו של רמי הראל המפיק המוסיקלי, על הפסנתר, גלעד אפרת: קונטרבס, איתן איצקוביץ: כלי הקשה.

השחקנית ובמאית הקולנוע מיכל בת אדם, קוראת משירי משוררים:

יהודה עמיחי

פעם אהבה גדולה

פַּעַם, אַהֲבָה גְּדוֹלָה חָתְכָה אֶת חַיַּי לִשְׁנַיִם
וְהַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן מַמְשִׁיךְ לְפַרְפֵּר
בְּמָקוֹם אַחֵר, כְּנָחָשׁ קָטוּעַ.
הַשָּׁנִים שֶׁחָלְפוּ הִרְגִּיעוּ אוֹתִי
וְהֵבִיאוּ רְפוּאָה לְלִבִּי וּמְנוּחָה לְעֵינַי.

וַאֲנִי כְּאִישׁ הָעוֹמֵד בְּמִדְבַּר יְהוּדָה
מוּל שֶׁלֶט "גֹּבַהּ פְּנֵי הַיָּם",
וְלֹא יִרְאֶה אֶת הַיָּם, אֲבָל הוּא יוֹדֵעַ.

כָּךְ לִזְכֹּר פָּנַיִךְ בְּכָל מָקוֹם
בְּגֹבַהּ פָּנַיִךְ.

מוני אמריליו, כיצד חווית את פסטיבל המשוררים במטולה?

"התרגשתי מאד שפנו אלי ובדרך זו גם אפשרו לי להציג כמה משירי המשוררים שהלחנתי, מוכרים וגם חדשים" אומר מוני אמריליו. "היה לי לכבוד להשתתף בחגיגת המשוררים במטולה שהוא ארוע חשוב בחיי התרבות בארץ ובמיוחד משמעותי בשבילי, שכן הרביתי להלחין משירי משוררים. עלי לציין כי השנה זכה הפסטיבל לתהודה רבה במיוחד ואני מקוה שימשיך כך גם בעתיד ויתרום לכל אוהבי השירה''.

 

אילתוריסט הוא מפגש של מוסיקאים, משוררים וציירים שובר גבולות, המאפשר הצטלבויות מפתיעות, מרגשות ומפרות. מיטב המוסיקאים מנגנים, מאלתרים ומתערבבים בערב אימפרוביזציה משוחרר לזרם של סגנונות.

You need to a flashplayer enabled browser to view this YouTube video

 

בחזרה לעמוד הראשי