ידידי, משורר קשיש, אמר:

      שירה היא מתנה –

      שאינה ניתנת לכל החיים. 

 

                            קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

daganyamcover front

מרתק למצוא את מה שלא חפשתי

במקום בו הסיכויים אינם ברורים.

 

                              

                      קראו עוד  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
pic2 

אדם מרחיב דרך
ולא דרך מרחיבה אדם                   

                         (קונפוציוס)

 

                     קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


pic3

האתר של נילי דגן

יחזקאל רחמים

באמצע ה"אני" נחת פתאום "אנחנו"yechezkel nafshi light

בְּאֶמְצַע הָ"אֲנִי" נָחַת פִּתְאוֹם "אֲנַחְנוּ"
בְּקֶצֶב אֵשׁ שֶׁל אַרְבַּע לְדַקָּה
וְהַנְּגִיעָה הַמּוּזָרָה סִפְּרָה
עַל אֵיךְ שֶׁהִתְרַחַקְנוּ
כַּמָּה קָהָה לִבֵּנוּ
בִּזְמַן הַהַפְסָקָה

בְּאֶמְצַע הָאֲנִי מַרְפֵּק נָשַׁק מַרְפֵּק
וְעֵגֶל הַזָּהָב עוֹרֵר לְמִלְחָמָה
בְּעֹקֶם שְׁתֵּי קַרְנָיו
שָׁאַג: אַחִים כֻּלְּכֶם!
וְהֵם הִסְתַּעֲרוּ
וְהֵם יָדְעוּ עַל מָה

בְּאֶמְצַע הָאֲנִי הִבַּטְנוּ בָּעֵינַיִם
קְרוּעִים קְרוּעוֹת רָאִינוּ
אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
עֲנַן בּוּשָׁה יָרַד
הֶחְזַקְנוּ גּוּשׁ יָדַיִם
כָּל זֶה קָרָה
בְּאֶמְצַע הָאֲנִי

 

(צילום: אורית ברגר)

 איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

שירה "תרבותית", מנוקדת ומעונבת פגשתי בגיל מאוחר יחסית (בבית הספר נטיתי יותר לכיוון המספרים). גדלתי בבית שכמעט ולא היו בו ספרים, בטח שלא ספרי שירה. העניין בבית היה פחות תרבותי ויותר הישרדותי. ובכל זאת, הייתה בבית שירה. אימא שלי אוהבת לשיר, ושרה המון בילדותי, עם ובלי להרגיש, בזמן שעסקה בעבודות הבית, לרוב שירים מאוד ארץ ישראליים, להקות צבאיות וכאלה. אבי, זכרו לברכה, ניגן בעוּד ואהב מוזיקה ערבית. הוא החזיק טייפים מתפארת רפרטואר שוק הפשפשים, קופסאות של קסטות וסרטי הקלטה של מוזיקה ערבית שנשמעה הרבה מאוד בבית. כשסרטי קול הסתבכו בטייפ ונקרעו, אבא היה מדביק אותם בסבלנות בעזרת לק של ציפורניים. אם החיבור צרם הוא היה גוזר ומדביק מחדש.
בדיעבד, ברור לי ששתי השפעות האלה נמזגו בי, ואני מניח שהן מזדמזמות אצלי באצבעות עד היום. אם אני מתבונן על עצמי מהצד במבט חקרני (עם היציאה שלי למרחקים זה הרבה יותר קל, במיוחד מהצד ההודי של המרחקים הללו), אני יכול לראות איך אחד השירים האהובים על אימי, "עץ הרימון", הותך אצלי עם הערביות, עם יפו, עם עץ אמיתי שפגשתי ועם האובדן של אבי והפך לשיר על עץ הג'ומז, "והדבש עודו אוחז". ויש עוד דבר שיכול להישמע מוזר. אבי עבד בשיפוצים והתלוויתי אליו הרבה פעמים. אני חושב שחוויתי חלק מהעבודות שנעשו מכל הלב, באהבה ובמיומנות, כלא פחות משירה, אולי באופן קצת דומה לבּן מהסיפור הנפלא "סבון" של בנימין תמוז, שלא במקרה השפיע עלי כשכתבתי את הסיפור הכי ידוע שלי עד כה, עד כמה שאני יודע – "מים".

מה תפקידה של השירה בעיניך?

אני לא חושב שלשירה יש "תפקיד" רשמי, מוגדר, או מוצהר, ואני גם לא חושב שצריך להיות לה. אבל היא יודעת לעשות דברים. ברמה האישית, השירה היא ערוץ אינטימי שמתמיר רגש-מחשבה לדבר בעולם, לטקסט ששומר על מאפיינים של רגש-מחשבה. לא פעם מתלווה להתמרה הזאת אפקט של שחרור, לפחות אצלי. שירים אחדים שכתבתי נכתבו כמעט כמוצא יחיד מתוך מצב נפש רגעי דחוס שחיפש התמרה כדי לנשום. בסוף "התהליך", שלפעמים הוא בעצם רק כתיבה של מילים על חתיכות קרטון, אם השיר קיים כישות חיה בעולם, כלומר אם הוא יודע לדבר ולהרטיט נפש-שכל אחרים, שהם לא הנפש-שכל האורגניים שמתוכם הוא נבע, כנראה שזה הצליח. מיליארדי פרפרים חיים וגוועים תוך יום. שיר אמיתי, בעיניי, הוא פרפר שנתון בתוך רגע וממשיך לחיות לעולם.
ברמה החברתית, לפחות מהחוויה האישית שלי בעולם, השירה מקדימה בהרבה אמצעֵי מבע אחרים ביכולת הדיג של תובנות עומק מהמציאות. למשל, אפשר לקרוא את המחאה החברתית של 2011 הולכת ומתבשלת בשירת העשור שקדם לה. כלומר, את סוגי המצוקות והכוחות המניעים, פחות את התוצאות... ועבורי כקורא, חוויה של קריאת שירה טובה דומה לטעימה מבקבוקונים של תמציות מציאות וחיים מרוכזות ומזוקקות: תובנה חדה, רגש עמוק, זווית ראייה יוצאת-דופן, קול שלא נשמע מסוגו ופתאום כן, ניגון מדויק בתדר חודר וכולי. באיזה מובן, השירה היא תקשורת איכותית ומיוחדת במינה, וכשמסתכלים עליה כמכלול, שירת של תקופה או של מקטע של דור, היא סוג של מטריצה קולטת-משדרת עם חיים משל עצמה ועם הרבה חוכמה. אולי זו אחת הסיבות שהיא יודעת לעשות דברים.

היכן אתה כותב?

עכשיו בחדר בהוסטל בעיר קוצ'במבה שבוליביה. מדובר בהופעה מאוחרת של ה"חדר משלךְ" שכל כך חסַר לי בתקופות משמעותיות מחיי, והנה הופיע לו עכשיו במרחקים. זה חדר פשוט עם רצפת עץ, מיטת בית חולים ופלורוסנט גבוה שאני כמעט לא מדליק. אני מעדיף אור צהבהב. יש לי גם שולחן וכיסא מעץ פשוט ויעיל. על אחד הקירות הדבקתי פתקים ותזכורות, גם פרצופים אחדים שלא אגלה מי הם. כשאני נכנס לחדר יש ריח קצת מוזר, אולי מאינסוף מעשי האהבה בחדר להשכיר שנספגו לאורך השנים במיטה, ברצפה ובקירות. בסך הכול זה מקום נעים ומנחם, גם התשלום מעודד בימינו – בסביבות חמישה דולר ליום. לפעמים אני עוד כותב בבית קפה, אני מניח שכזכר לאילוצים של ימים עברו.


משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

אני מתגעגע לכמה אנשים כותבי-שירה שהייתי מאוד שמח לפגוש שוב, אבל יותר מאתגר לבחור כאן כתשובה משורר שאני לא מכיר באופן אישי. אז הייתי שמח להיפגש ולשוחח עם המשורר גיורא פישר. אני קורא במפוזר שירים שלו, שהוא ואחרים מפרסמים מפעם לפעם בפייסבוק, ולרוב אני מרגיש אליהם חיבור ברמה האנושית הכי טבעית. אם לנסות לנתח, אז אני מוצא אצלו צלילוּת של מחשבה וניקיון מבע, התעניינות בחיים ממש, וגם רגש אמיתי ואמין. נדמה לי שזו סיבה מספיק טובה לרצות לפגוש את האדם שמאחורי השירים.

מדוע בחרת את השיר הזה?

כי באמת "באמצע האני נחת פתאום אנחנו". אני מאמין בזה. ברמת מצב הדעת החברתי רצנו באמוק אל ה"אני" ושכחנו, ואפילו הפקרנו, את ה"אנחנו". אני מרגיש שבשנים האחרונות משהו קורא ממעמקים, וכבר לא רק ממעמקים, לתיקון ולאיזון. ודומה שהצטברה מסה קריטית של מודעוּת שהובילה לכך שבאמצע ה"אני" נחת פתאום "אנחנו". ברמה המעשית, אני מרגיש שיש המון עבודה של תיקון.
אני מניח שהדימוי של נחיתת האנחנו מתאים גם לתיאור המטוטלת הגדולה של השירה: מן ה"אנחנו" ל"אני" ובחזרה, אולי לעבר איזה אמצע מאוזן ושלם יותר.

 

לדף של יחזקאל רחמים בסופ"ש שירה 18

 

הזנת תוכן: 18.10.2013

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"