ידידי, משורר קשיש, אמר:

      שירה היא מתנה –

      שאינה ניתנת לכל החיים. 

 

                            קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

daganyamcover front

מרתק למצוא את מה שלא חפשתי

במקום בו הסיכויים אינם ברורים.

 

                              

                      קראו עוד  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
pic2 

אדם מרחיב דרך
ולא דרך מרחיבה אדם                   

                         (קונפוציוס)

 

                     קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


pic3

האתר של נילי דגן

דיתי רונן

אשמורת אחרונהditi ronen

כְּשֶׁאֵיטִיב לְשַׁנֵּן אֶת סִפּוּר קִיּוּמִי
תֻּשְׁלַם הַמְּשִׂימָה

אִישׁ לֹא יַתְקִין לִי כַּנְפֵי שַׁעֲוָה

מֵעַצְמוֹ יַהֲפֹךְ גּוּפִי אֶת עַצְמוֹ
חֲסַר מִשְׁקָל
וּבְאַחַת אֶשָּׁאֵב חֲזָרָה
אֶל הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי

מִשְׁתֶּה גָּדוֹל יוּכַן לִקְרָאתִי
וּמַנְגִּינוֹת הַלֵּב וְשָׁבְלֵי הַלֹּבֶן יִתְנוֹפְפוּ
כְּשֶׁאֶכְרַע מְאֻשֶּׁרֶת
בְּחֵיק הַמְּצַפִּים לְשׁוּבִי.

מתוך: 'יומן ירח' (הקיבוץ המאוחד 2002) עמ' 62

 

 איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

השירה פגשה אותי לראשונה בצורך שלי לארגן את המציאות באופן אסתטי, להנכיח את העמדה האישית בתוך הכאוס, להעניק משמעות לדברים, לתת להם מסגרת, סדר וצורה. הניסיון לפענח את הסביבה זכור לי בכל גיל, גם לפני היות הזכרון: מנסה להעמיד את המציאות באופן שונה מכפי שהיא, בתוך מסגרת מארגנת אסתטית וכך לנכס אותה. זה היה ודאי לפני שלדברים היו שמות.
המילים, שהן כלי הנגינה של השירה, הופיעו מאוחר יותר. לפני כן ציירתי. המהות היא אותה מהות: ניסיון לארגן את המציאות מחדש בהתאם לסדר שאני מכניסה בה, או, במילים אחרות, לתעד בה פרגמנטים ספציפיים, שאני בוחרת, באופן סובייקטיבי אימפרסיוניסטי. אחרי הציור הגיעה השירה.


מה תפקידה של השירה בעיניך?

תפקידה של השירה זהה לתפקידה של כל יצירת אמנות. תפקידה להיות נאמנה לעצמה, לאמת הפנימית שלה, לצדק הצרוף שבה. עליה להקשיב לעצמה ולדייק בבחירותיה. עליה להיות ההצדקה הטוטאלית האולטימטיבית לעצמה. תהא האמת הפנימית שלה אשר תהא – תפקידה לקיים את אותה אמת פנימית ולהגשים אותה באופן מוחלט. היא יכולה להיות דקה ומהודקת, או עבה ומפורטת. היא יכולה להיות אמיצה, או פחדנית, חזקה, או חלשה. היא יכולה להיות מגויסת, מורדת או משוחררת מממסד, משירות ומתפקיד; אלימה, או עדינה; מעורבת, או מתבוננת. עליה להיות מצוינת, עליה להיות היא. זה תפקידה.
לגביי באופן אישי – תפקידה של השירה להשאיר אותי בחיים. כלומר לאפשר לי קיום. כלומר השירה מאפשרת לי לארגן מחדש את המציאות באופן שאני יכולה להתמודד אתה.

משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

הייתי רוצה לשבת ליד באשו. והייתי רוצה לשבת ליד רומי. להרגיש ולהבין את התנועה הפנימית שלהם. הייתי רוצה לשבת ליד כל אחד מהם בזמנים שונים, להיות זבוב על הקיר, פרפר או ציפור על העץ בדרכם.
אבל האם הייתי רוצה לשבת ולשוחח אתם? אני לא חושבת. ואני לא יודעת אם הייתי רוצה לשבת ולשוחח בדיבור פנים מול פנים עם משורר כלשהו. די לי בשיחות שאני משוחחת עם משוררים טובים באמצעות השירה. וקיימת גם המבוכה הזו, וחוסר היכולת להגיד בדיבור את הדבר הנכון ברגע הנכון, והשיחה שנתקעת או שהולכת למקומות שלא רצית. ושוב המבוכה. והלא נעים. בדיוק השיחות שאין לי שום עניין בהן.
אז לא. אני מעדיפה לשבת ולשוחח עם משורר באמצעות קריאה של שירתו וכתיבה בהשראתו. ומבין המשוררים אני מעדיפה לעשות זאת עם שירתם של באשו ושל רומי. וגם עם ט.ס. אליוט.

היכן את כותבת?

אני כותבת בכל מקום בו אני נמצאת, בכל מקום בו נמצא הפנקס הקטן שלא מש ממני, בכל מקום בו נמצא המחשב שלי, שנוסע אתי ממקום למקום בבית, ממקום למקום בעולם.
יש לי פנקסים שלמים שנכתבו ולא עברו למחשב. אני לא יודעת מה יעלה בגורלם. יש לי יומנים שנכתבו ולא יעברו למחשב לעולם.
כשאני בבית, אני בדרך כלל כותבת בפינה קטנה שכבשתי לעצמי בתוך חדר המגורים, מאחורי אחת הספריות. המחשב הנייד שלי נמצא שם בדרך כלל, תמיד פתוח ותמיד מזמין. כשאני במטבח, הוא נודד אתי לשולחן האוכל (אה כן, גם בשולחן האוכל כבשתי לעצמי פינה). בלי להעליב את המחשב הנאמן והאהוב, שבאמת נוסע אתי לכל מקום, יש עלי תמיד גיבוי של פנקס קטן ועט.
גם ליד המיטה שלי יש לי תמיד פנקס קטן ועט. ובכל תיק ובכל תרמיל,

מדוע בחרת את השיר הזה?

הבקשה לבחור שיר היא מרתקת בעיניי. מבין כל האפשרויות, החלטתי לבחור בשיר אינטימי מאד, אולי האינטימי ביותר שלי, שיר שאני הכי מתרגשת לקרוא. שיר שמספר על חוויית חיי, חוויה שגדלתי בתוכה, לתוכה, חוויה שמלווה אותי באופנים שונים גם כיום.
בהיותי קטנה האמנתי שנולדתי להורים שאינם הוריי האמיתיים. האמנתי שאני בת להורים שהם בני אלמוות, מלך ומלכת השמיים. את אמי דמיינתי כאישה רכה, יפה ועדינה, ואת אבי כגבר גדול, לבן זקן. וידעתי, אף שאסור היה שאדע, שמיד לאחר הולדתי, בהיותי תינוקת בת יום, נאלצו הורי האהובים להיפרד ממני ולשלוח אותי ארצה. וידעתי שהם כואבים את עזיבתי ומצפים מאד לשובי.
מטרת השליחות כאן, על פני האדמה, הייתה להתנסות וכך גם להכיר, להבין וללמוד את תלאות בני האנוש. ההתנסות הייתה צריכה להיות באופן המלא והעמוק ביותר שניתן, וכך הסברתי לעצמי את כל הסבל, הצער והמכאוב שהתנסיתי בהם. היה עלי להיות ערה תמיד, להקשיב, לראות וללמוד הכל, כדי שכשאשוב לשמיים, אספר להוריי ולשולחיי כל מה שלמדתי וכך אוכל גם אני, בבוא העת, להיות אולי מלכה.
השיר "אשמורת אחרונה", שסוגר את הקובץ "יומן ירח" (הקיבוץ המאוחד, 2002, עמ' 62), מתאר את רגע שובי מהאדמה, מעלה, חזרה אל הוריי שממתינים לי בשמיים. זהו רגע מלא אושר, שיש בו הקלה גדולה ותקווה גדולה והבטחה גדולה ואני מתרגשת מאד כל פעם כשאני חוזרת אליו בדימיוני.

 

לדף של דיתי רונן בסופ"ש שירה 25

 

הזנת תוכן: 16.11.2013

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"