ידידי, משורר קשיש, אמר:

      שירה היא מתנה –

      שאינה ניתנת לכל החיים. 

 

                            קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

daganyamcover front

מרתק למצוא את מה שלא חפשתי

במקום בו הסיכויים אינם ברורים.

 

                              

                      קראו עוד  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
pic2 

אדם מרחיב דרך
ולא דרך מרחיבה אדם                   

                         (קונפוציוס)

 

                     קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


pic3

האתר של נילי דגן

דוד אדלר

הנזירים של סן סימוןdavid adler1

בְּסַן סִימוֹן הַנְּזִירִים אָרְבוּ לִי
הֵם אוּלַי אוֹרְבִים לִי עַד הַיּוֹם
וַאֲנִי אוֹבֵד בִּסְבַךְ גְּלִימוֹתֵיהֶם הָרְחָבוֹת
בְּתוֹךְ שְׂעָרָם הַשּׁוֹפֵעַ.
מַרְתְּפֵיהֶם עָמְקוּ מִבְּאֵרוֹת הַמַּיִם.

בַּעֲצַת אִמִּי
שָׁמַרְתִּי נַפְשִׁי מֵהֶם.
לֹא נִצַּדְתִּי.

אַחַר כָּךְ כְּבָר גָּדְלָה קוֹמָתִי
וּכְבָר הָיִיתִי הוֹלֵךְ לְבַדִּי
בְּדֶרֶךְ מְחַלְּקֵי הַמַּיִם
עַל שָׁטִיחַ מַחֲטֵי הָאֳרָנִים
תָּר כְּסַיָּר מְנֻסֶּה
מִבַּעַד לַתַּפְאוּרָה הַמֻּגְזֶמֶת
שֶׁל גִּזְעֵי הָאֳרָנִים הַנָּעִים מוּלִי כְּמוֹ בְּסֶרֶט
אַחַר חֲבֵרַי הַמְּשַׂחֲקִים
בְּכַדּוּר לְיַד הַמִּנְזָר.

נָסוֹג הָיִיתִי בַּלָּאט
אִם לֹא מְצָאתִים.

בְּעָבְרָם בִּרְחוֹבֵנו
רְחוֹבָם שֶׁל הַלּ"ה
צוֹעֲדִים חֶרֶשׁ
צְלָב עַל לִבָּם
בְּצַעַד שֶׁמִּקְצָבוֹ קָבוּעַ
אַךְ אֵינוֹ בָּהוּל לְמַעֲלָה מִן הַמִּדָּה
צַמּוֹתֵיהֶם מְגֻלְגָּלוֹת מֵאָחוֹר
רַק בְּסַלֵּיהֶם הָרְחָבִים
עוֹד טָמוּן הָיָה לוֹ אֵיזֶה סוֹד.

סוֹדוֹ שֶׁל יֶלֶד קָטָן
סוֹדוֹ שֶׁל יֶשׁוּ
סוֹדוֹ שֶׁל אֱלֹהִים
אֲחֵרִים.

כְּבָר עָבְרוּ שָׁנִים
רַק נָזִיר אֶחָד
כְּבָר מֻכָּר לְמַדַּי
וְרֹד לְחָיַיִם
שַׂעֲרוֹתָיו לְבָנוֹת
גּוּפוֹ גָּדוֹל וְחָם
מַקֵּל בְּיָדוֹ
כְּבָר בְּקֹשִׁי נָשָּׂא אֶת עַצְמוֹ
רַק יֶלֶד קָטָן הָיָה חָסֵר לוֹ
לְהַכְרִיעוֹ.

זֶה הָיָה בְּצָהֳרֵי הַקַּיִץ
אֵיךְ לֹא אֶזְכֹּר אֶת
אֶגְלֵי הַזֵּעָה עַל מִצְחוֹ
נִשְׁעַן עַל הַגָּדֵר הוּא הָיָה
לְיַד הָעֵץ
נֶאֱנַח בִּיוָנִית, הוֹ יֵשׁוּ, כַּמָּה קָשֶׁה, כַּמָּה קָשֶׁה בְּיוֹם קַיִץ זֶה

לַמְרוֹת חִיּוּכוֹ
עֵינָיו הַגְּדוֹלוֹת הָיוּ לֵאוֹת

אֲנִי זוֹכֵר אֶת עִקּוּלֵי נִימֵי הַדָּם שֶׁבְּעֵינָיו
כֹּה קָרוֹב הָיִיתִי אָז.

 

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

ככותב - כפי הנראה בשנתי ה-16 לערך. זכור לי שאבי הראה שירים שלי ללשונאי ראובן סיון, שגר בשיכון מעבר לרחוב. הוא שיבח אותם ובקש שאביא בעצמי עוד משיריי אליו. למרות שאבי האיץ בי לעשות כן, לא עשיתי זאת. ארבעה משירי, שנכתבו בגילים אלה (16-18), כללתי, לאחר לבטים, בשער האחרון, "חטאת נעורים", בספרי "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" בהוצאת "אבן חושן". ספרי היחיד עד כה. אך לא ייחדתי את כתיבתי רק לשירה. במקביל כתבתי גם סיפורים קצרים אחדים.

מה תפקידה של השירה בעיניך?

אני מודע לכך שיש דעות אחרות, אך איני סבור שלשירה יש תפקיד חברתי פורמאלי (אני כמעט רואה את אנדרי אלכסנדרוביץ ז'דנוב שואל אותי זאת מאחורי מכתבתו, סקרן לדעת באיזו דרך אנקוט כדי לחלץ עצמי מהמלכודת, או אולי אבחר להפיל עצמי לתוכה בגאון ... סתם). יש לשירה מקום כמו שיש לשאר האמנויות. יש לה איפיונים מגוונים, אך נראה שהיא מתייחדת באינטימיות שהיא משרה בין הכותב לקורא

כיוצר, היא מבטאת אצלי צרכים מגוונים. הצורך החשוב ביותר הוא אולי לפרוק משא. זה יכול להיות צורך לבטא איזו כמיהה שלא באה על סיפוקה או "סוד". אך זה יכול להיות גם הרצון לתאר חוויה או מראה ייחודיים ורצון לשתף אחרים ותו לא. לעיתים גם להתנאות, ראו כמה יפה שיר זה, או כמה חכם, מקורי, ייחודי, שונה.

כקורא. כמו שאני נהנה ממדיות אומנותיות אחרות (קונצרט, הצגה, מחול, רומן, תערוכה וכו'), שבכל אחת מהן ההנאה היא בעלת מאפיינים ספציפיים (שכמובן לא אפרטם פה), כך גם השירה. אולי בהנאה מהשירה יש משהו דק ואנין יותר. ההנאה מהשירה היא סגולתם של מעטים. זו הנאה צרופה וייחודית. די לי בכמה שורות מבריקות ולא צפויות בשיר; די לי בכמה שירים כאלה בספר. פנינה פה, פנינה שם. זה מספיק.

משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

אני משער שהיה טעם שארצה לשוחח עם המשוררים שכתיבתם הרשימה אותי ביותר. משוררים אלה הם בעקר זך, ויזלטיר, אבידן, רביקוביץ, סיון ועמיחי. חלקם כידוע כבר אינם בין החיים. עם המתים – זה לפנטז (די לי בפנטזיות שבשיריי). עם החיים , אני כמעט בטוח שאתאכזב. יש לי את שיריהם ואולי די לי בכך. הם בודאי ישמחו לשמוע מחמאות. האם יגלו את אזני מה שלא גילו לחשובים ממני או למראייניהם? האם תהיה להם סבלנות לענות בפירוט לשאלותיי? האם יסכימו לבחון, ולו שניים שלושה, שירים שלי?

אני שמח שנפל בחלקי להתוודע (לגמרי במקרה) לשלמה לאופר ולנהל עמו שיחות נרחבות ומעמיקות על שירה. שיח מהסוג שאליו אני מתאווה. לאופר הוא, לעניות דעתי, משורר דגול וגם איש תרבות וספרות שכל הוויתו במשך חמשה וחצי עשורים אומרת שירה. הוא בעל ידע נרחב והבנה ואבחנה נדירים בשירה, בספרות ובאמנות. העובדה שהוא לא זכה להכרה או לפרס כלשהו מעידה, עדות לא מחמיאה, בלשון המעטה, על מבקרי הספרות והממסד הספרותי.

היכן אתה כותב?

בדרך כלל בחדר העבודה שלי. זה קורה לרוב בשעות הערב המאוחרות והלילה. השקט עושה טוב לכתיבתי. אך לא תמיד אכתוב שם ואז כתיבתי משקפת לעיתים את מקום או נסיבות כתיבתה. כשמתאפשר אני מעדיף לשבת במרפסת הפתוחה שבביתי. אך בירושלים ניתן, לצערי, לשבת במרפסת בשעת לילה מאוחרת, רק בימים ספורים בשנה.

רַק בְּלֵילוֹת שָׁרָב
.....
שָׁנָה שְׁלֵמָה הָיִיתָ
אָסִיר בְּבֵיתְךָ
פַּחַד הָרוּחוֹת
אוֹחֵז בְּךָ.

מרפסות חביבות עלי גם במלונות ובעקר בים המלח, המהפנט אותי במראותיו ובמלונות יש כידוע דפים ועט (וגם כאן ועל כאן נכתבו כמה משיריי).

יש שירים שנכתבים בנים-לא-נים לפני השינה. ואז - מאבק. האם אזכור בבוקר (הרי השורות המזדמזמות לי כה מרשימות ואיך זה שלא אזכרן? ואם לא אזכרן – אולי אינן ראויות לכך!!) או שמא, חלילה, לא אזכור (כמו שקרה במקרים רבים בעבר למרות האמור לעיל). למדתי שהפתרון הפשוט ביותר הוא:

נַוֵּט דַּרְכְּךָ בַּחֲשֵׁכָה
שְׁלַח אֶת יָדְךָ הַמְּרַפְרֶפֶת
אֶל פֶּתֶק קָטָן
שֶׁאוּלַי יַעֲלֶה בְּיָדְךָ לָדוּג
מֵעַל הַמְּקָרֵר.
גַּשֵּׁשׁ אַחַר עֵט.
סְגֹר אֶת הַחֶשְׁבּוֹן.
לֵךְ לִישֹׁן.

אך דף ועט בהישג יד רצויים תמיד. כי ההשראה יכולה לנבוע בכל מקום, מתמונת נוף או מהתרחשות שמעלה הרהורים ומחשבות. לעיתים זה יכול להיות משפט שירי-קצבי קצר שמזדמזם בי פתאום (לעיתים, למרבית ההפתעה, אין אפילו למשפט הזה, בתחילתו, לבוש-מילים ספציפי, אלא מקצב פנימי ומתאר כללי מעורפל, שמתמלא במילים תואמות, מעט מאוחר יותר). כי כל תנועה, כל קול, אפילו פרסומות ברדיו, עשויות לגרום לגירוי מחשבתי או רגשי, שיביאו ליצירת שיר.

מדוע בחרת את השיר הזה?

לבחור שיר אחד ויחיד מתוך חמישים שנות כתיבה, בסגנונות כל-כך שונים? כשכמעט לכל שיר יש "סיפור" שהוביל לכתיבתו ושכל כך קל לתרץ מדוע בחרתי דווקא בו. זה קשה. הרי כולם הם בני. לאחר התלבטויות, וברוב קולות, בחרתי שיר מהילדות, שכן הילדות מעצבת את אישיותנו יותר מכל תקופה אחרת בחיינו והשיר מייצג זאת נאמנה. בשיר משמשים בערבוביה, הן האמת העובדתית והן האזהרות והפחדים, המלובים בחלקם ע"י דמיונו של הילד, של הילד דאז ואולי גם של הילד הכותב, דהיום.

 

לדף של דוד אדלר בסופ"ש שירה 29

 

הזנת תוכן: 23.12.2013

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"