מאת נילי דגן
29.3.2012
צילום: קטיה שוורצמן
פסח מילין – שהיה ללא ספק מהאנשים הצנועים וטובי הלב שידעה
השירה העברית – ראוי להערצה גדולה בשל העידוד הבלתי נלאה שידע לתת למשוררים בתחילת דרכם.
אהבתי את פסח; את עיניו התכולות והטובות, את חיוכו הנערי מתחת לשפמו הלבן, את חכמתו והבנתו את נפש האדם, את ההתלהבות וההתרגשות שהיו פוקדים אותו כשהיה מקבל לידיו שיר טוב.
הוא נולד בווינה שבאוסטריה בשנת 1930, בגיל שמונה עלה ארצה עם הוריו לקיבוץ גניגר, ומשנת 1947 התגורר עם בני משפחתו בגבעתיים .
כמשורר החל פסח את דרכו אי אז בשנות ה-50, בחבורת "לקראת", לצד משוררים כנתן זך, משה דור, אריה סיון ואחרים. במהלך השנים שימש פסח כעורך ספרות בעיתון "דבר", והחל משנת 2003 ועד 2010, כיהן כסגן של יו"ר איגוד הסופרים, ד"ר חיים נגיד.
לפסח היה מנהג מיוחד במינו. כשהיה קורא במדורי הספרות של העיתונים או בכתבי העת שיר שמצא חן בעיניו, נהג לאתר את המשורר, לברכו ולהציע לו את עזרתו הפואטית. כך גם זכיתי אני להכירו לפני כשבע שנים.
צילום: עזרא לוי צלם פואטי
באותה עת הייתי בברצלונה. מכשיר הנייד שלי צלצל, ומעברו השני של הקו שמעתי קול נעים ואדיב. "קראתי את השיר שלך 'קידוש' במוסף של ידיעות אחרונות, והוא מצא חן בעיני," דיבר הקול.
"תודה רבה," אמרתי, "ומי אדוני?"
"פסח מילין. מכירה אותי?"
"צר לי, אבל לא..." נשמעתי מתנצלת.
"אני הסגן של יו"ר איגוד הסופרים, ד"ר חיים נגיד - עורך בטאון הספרות 'גג'. שירתך הצעירה יפה בעיניי. אשמח לראות שירים נוספים פרי עטך."
"תודה," התרגשתי, "זה מאוד מחמיא לי, אבל אני לא כל כך צעירה..."
"כולנו צעירים בנפשנו," צחק האיש בחביבות.
לא חלפו ימים רבים ונפגשנו פנים אל פנים, וגם לי, כרבים אחרים, הוא סייע בצעדיי הראשונים בעולם השירה, ותמיד ברצון גדול ובחיוך ענק.
לפסח, שהיה נקדן בחסד עליון, הייתה יכולת מדהימה ליצור חיבורים בין אנשים ולדעת להקשיב לזולת. דבר שגרם למשוררות ולמשוררים רבים לעלות אליו לרגל ולפתוח בפניו את סגור לבם. את תגובותיו היה מנסח בדייקנות, ביקורתו הייתה זהירה מתחשבת, ובקולו היה עידוד ופרגון רב.
כל יום מימיו היה יום של מעשים טובים. גמולו היה הן הסיפוק והן האהבה שלהם זכה מכל עבר.
בשיר המופיע על גב ספרו האחרון, ה-13 במספר, שראה אור ב-2010, והושק לרגל הגיעו של פסח לגבורות, מבקש המשורר:
"אַל תּקְּחוּ אוֹתִי
אֲנִי לֹא רוֹצֶה לָלֶכֶת מִכָּאן
טוֹב לִי פֹּה"
ובסיומו של השיר הוא פוסק:
"אֵינֶנִּי רוֹצֶה לָלֶכֶת מִכָּאן
אֲנִי נִשְׁאָר"
ואכן, פסח יישאר אתנו לנצח ויהיה כאן מדי שנה בשנה כדי להעניק פרסים לפרחי שירה עולים; כי זה היה ייעודו בחיים. אני מודה לראשי איגוד הסופרים פרופ' גד קינר וד"ר חיים נגיד על פועלם הרב בהגשמת מפעל חשוב זה.תודה לליאת ובועז שנפ מחברת סוניק בוקס ולרן כרמי מכלי זמר על תרומתם היצירתית לתחרות.
אני מאמינה שעם הזמן יצטרפו תורמים רבים לקרן שאותה אני מקימה לזכרו של פסח מילין - קרן למען השירה הצעירה הישראלית.
לדף של רועי שניידר - זוכה פרס פסח מיילין לשירה, 2012
