יש לי חיבה למשוררות דו-לשוניות ודו-תרבותיות,
שנתחנכו על שתי מסורות שיריות גדולות, בדרך כלל העברית והאנגלית. כמו ג'ניס רביבו ז"ל, ולהבדיל תמר רבנו וגילי חיימוביץ. השילוב הזה מעמיק ומשכלל את הביטוי השירי שלהן. לעולם כמעט לא תמצא אצלן מעידות וולגריות הצורמות את האוזן והמחשבה. גילי חיימוביץ כבר הוציאה חמישה ספרי שירה בעברית ואחד באנגלית וספרה הבא עומד לראות אור בקרוב. את השניים הראשונים הוציאה בגוונים, בעריכתי, אבל אני חייב לומר, בלי כל קשר לכך, כי הופתעתי לראות בספרה הנוכחי "תינוקת" (עמדה, 2014) ולהיווכח כמה השתכללה, יפתה ובשלה שירתה. הספר כשמו מוקדש לתינוקת חדשה שנולדה לה. הנה שיר מתוכו.

בזעיר אנפין או זעירה

רַךְ כְּמוֹ עָנָן
הַשָד שֶלִי בָּא אֵלַיִךְ.
בָּעוֹלָם הַמִינְיַאטוּרִי שֶלָּנוּ,
רֹאשֵךְ בּגָדְלוֹ.
יָדַיִךְ אוֹחֲזוֹת מִשְנֵי צִּדָּיו
שֶלֹא יִפְרַח כְּמוֹ בָּלוֹן,
וּפָנַיִךְ יִתְעַנְנוּ.

שיר נפלא. הדימוי החולש עליו הוא "ענן". הוא פותח בדימוי של השד לענן ומסיים בפני התינוקת אשר "יתעננו", אם השד יפרח ממנה כמו בלון (כמו ענן). על השיר כולו שורה הבל רך וחמים של חלב שבו עטופות, כמו "שביל החלב", האם ותינוקתה. הספר ברובו מוקדש לחוויות האימהות החדשה, אבל לא רק. הארוטיקה הזוגית לא נמחקה עם הלידה רק קיבלה תפנית אירונית. למשל בשיר המצוין "צמר פלדה" הגבר חבוש "כובע צמר", אבל לא צמר כבשים אלא "צמר פלדה". איזה מין צמר פלדה? "כמו זה המסתלסל ממפשעתך". דימוי חזק ומשעשע. צמר הפלדה זוכה לפיתוח גם בבתים הבאים: "קשה ללחך עשב \ על גבעות ישבנך, \ בעיקר כשהעשב הוא צמר, \ צמר פלדה".

ספרה של חיימוביץ כתוב בשכלול שירי כה רב עד שאנו עלולים להחמיץ בקריאתנו קולות אחרים המצויים בו, כמו למשל תלונות כבושות (בשער השני "אפשרויות צעקה") בשיר מכמיר הלב "רווי". הנה ארבע השורות הראשונות: "לפעמים יותר מדי ברור שאיני יכולה להינצל. \ אין זה אומר שאין צורך להצילני. \ רק אם אפשר, אני מעדיפה, \ שלא להיות בודדה בפומבי, בבקשה." נהדר. ובהערת המשך לנאמר במדורי הקודם ("שירה קריאה, מתורגמת"), שירתה של חיימוביץ היא קריאה ומובנת ואין זה מוריד כהוא זה מערכה, נהפוך הוא. שלא כשירתה של לאה איילון, למשל, שחציה מואר וחציה סתום. ואסיים בשיר קצרצר נוסף על השירה, שאיני יכול שלא להביאו כאן:

תאונות

שִירִי פָּגַע וּבָרַח
רְסִיסֵי זְכוּכִית
תְּקוּעִים בְּכַף הָרֶגֶל,
רְסִיסֵי מְצִיאוּת.
הַשִמְשָה הָיְתָה עֲכוּרָה
מִלְכַתְחִילָה.

ניסוח מבריק. המטפורה בדבר השיר העשוי לפגוע ולפזר רסיסי מציאות, כזכוכית, התקועים בכף הרגל, היא יפה כשלעצמה. אבל הרמז לתאונה מעמיק ומחדד אותה עוד יותר. ומדוע תאונה? משום ש"השמשה הייתה עכורה מלכתחילה" והנהג, קרי המשורר, לא היטיב לראות, ודווקא בשל כך היטיב לפגוע!

עמוס לויתן

(מתוך המדור "מצד זה" העתון 77

הזנת תוכן: 30.7.2016

חזרה לדף הראשי עמוס לויתן - על שירה וספרות"