משורר, מדריך בחברה להגנת הטבע ומדריך סדנאות
בסיתות כלי צור, אמנות פרה-היסטורית וראשית הכתב.

שותפי לדרך במערכת כתב העת המקוון "עיין ערך שירה", בעריכת שרית שץ.

דודי בן עמי, נולד ב-1939 בתל אביב. נשוי לרחל,
אב לנירה, אלה ואלון. סב ל- 10 נכדים ורב-סב ל-2 נינים.
מבין המתיישבים הראשונים בקצרין, שם הוא מתגורר עם משפחתו עד היום.

בילדותו סבל מלקויי למידה (שלא זוהו בזמנו) וקשיי הסתגלות למערכת החינוך שלא תאמה את צרכיו.
סיים ט' כיתות בכפר הירוק ובמהלך חייו למד באורח אוטודידקטי.

בין היתר רכש השכלה רחבה ביותר בספריות, בסטודיו לציור ופיסול, במכון הביולוגי בת"א, ובאמצעות קריאה מרובה.

היה חבר בקיבוץ עין גב (עסק בדייג), ותוך כדי כך סקר אתרים פרהיסטוריים באזור מזרח הכנרת, השתתף במשלחות חפירה בכמה אתרים, והחל גם לסתת כלי צור. במהלך סקירת האתרים פרה-היסטוריים, גילה עשרות אתרים, בחלקם נערכו חפירות מדעיות חשובות.

מדריך ב "חברה להגנת הטבע" והיה שותף להקמת בית ספר שדה "גולן" בקוניטרה. סקר אתרים ונופים, הכין מסלולי טיול, השתתף במתן שמות עבריים להרי ונחלי הגולן.

הדריך סדנאות לילדים ולמבוגרים בסיתות כלי צור, אמנות פרהיסטורית וראשית הכתב. ערך השתלמויות מורים ומדריכים ואימן בטכניקות סיתות גם סטודנטים באוניברסיטאות בישראל.

עבודותיו (רפליקות של כלים פרהיסטוריים) מוצגות בין השאר, במוזיאון לתולדות הטבע בניו-יורק ובהרווארד, במוזיאון המכון הבין לאומי לחקר אמנות יפן בקיוטו, במוזיאון המדע בטוקיו, ובאוספים לימודיים באוניברסיטאות רבות בארץ ובחו"ל.

החל לכתוב שירה, סיפורת, תסריטים ומאמרים ועוסק גם בכתיבת ספר על תולדות האדם מראשית ועד המצאת הכתב.

פעיל בפורומים לכתיבה יוצרת באינטרנט ובחוגי יוצרים.

היה חבר מערכת "עיין ערך שירה", כתב עת מקוון לשירה בעריכת שרית שץ.

בקיץ 2010 יצא לאור ספר שיריו "אבן ואהבות אחרות" בהוצאת "גוונים".

 מה שלא אלמד

לִקְרֹא דְּבָרַיִךְ מְשׁוֹרֶרֶת –

רַק הַקְדָּמָה,

כְּנִיסָה פְּרִיכָה לְנָשִׁיּוּת.

אֲנִי –

דִּבּוּר, סִמּוּן לִקְרַאת, לִרְצוֹת, לִקְרֹא,

לְהִקָּרַע –

מַלְכוּת הַשָּׁוְא שֶׁל הַמַּבִּיט בָּאֳנִיּוֹת חוֹלְפוֹת.

הֵנַחְתְּ נָתִיב בְּאוֹתִיּוֹת,

בַּהַשְׁעָרוֹת. לֹא!

אִי-אֶפְשָׁר לִכְאֹב צִירִים מִדִּמְיוֹנוֹת

אֵינֶנִּי הֵרָיוֹן

רַק בֵּן וְאָב,

זֶה צִיר שׁוֹנֶה –

כּוֹלֵל פְּרָקִים שֶׁל חֶסֶד.

הָיְתָה לִי אִמָּא. - פֹּה כְּוִיָּה -

הַנָּשִׁיּוּת נִדְמֵית לִי מַכְפֵּלַת כְּאֵב,

חֶרְדַת אָסוֹן

וְאֶצְבָּעוֹת נוֹשְׁקוֹת מִתּוֹךְ הַדָּם הָרָץ –

                הֵיכָן שֶׁמַּלְאָכִים כּוֹשְׁלִים.

כִּי כֵן,

אֲפִלּוּ אֶלֶף עֲזָאזֵל

          וְלֹא אֶלְמַד

מלא רחמים

כֵּן. אֵל מָלֵא רַחֲמִים

וַעֲנָנִים גּוֹלְשִׁים מִצֶּלַע הַר הַמְּנוּחוֹת

כְּשֶׁעָבַר אֵלִי

לֶאֱסֹף אֶת הַנּוֹתָר, הַמְּרֻסָּק.

הַכְּתֹבֶת הַקְּבוּעָה כַּחֹק

זָרָה לְמַנִּיחֵי זֵרִים,

אָסוּר שֶׁרַחֲמֵי אֵל יִבְּלוּ כְּמוֹתָם,

מוֹתָם, מוֹת הַפְּרִיחָה מוֹתִיר

מֶרְחַב צְמִיחָה לְאַלְמָנוּת.

בְּרַחֲמִים אֵל מְלַקֵּט אֶל סִינָרוֹ

צְרוֹר יְלָדִים כְּאֶצְבָּעוֹת קְטוּעוֹת,

עוֹשֶׂה לָהֶם זְרִיחָה עַל נְהָרוֹת

הַסּוֹבְבִים אֶת גַּן עֶדְנוֹ,

מַנִּיחַ יָד רַכָּה וּמְגַהֵץ

אֶת זוֹ שֶׁהִתְקַמְּטָה בַּמִּזְוָדָה בַּבֹּץ

מַשְׁאִיל לָהּ כַּף וּדְלִי לַחוֹף

מַקְשִׁיב לַבֶּכִי וּמַשְׁגִּיחַ

בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ שֶׁאֵין הוֹרִים.

הָאֵל מָלֵא בְּרַחֲמִים

עַל נְעָרוֹת נֶאֱנָסוֹת שֶׁנִּקְטְלוּ.

בַּחֶדֶר מֵאָחוֹר מוֹדֵד לָהֶן בְּגָדִים

בְּלִי לְהַבִּיט עַל עֶרְוָתָן

מַלְבִּישׁ בְּלֹבֶן אֱלֹהִי

נוֹתֵן מַסְרֵק, מַסְבִּיר לֹא לְפַחֵד מֵהַמַּרְאָה,

מַדְלִיק שִׁדּוּר שֶׁל שֶׁקֶט

בְּלִי פִּרְסֹמֶת, כְּמוֹ לְמַלְאָכָיו,

בְּלִי שְׁאֵלוֹת בְּטֶלֶפוֹן בָּהוּל.

אַחֲרֵי חֲצוֹת

- שְׁעַת נְדוּדֵי שְׁנַת הַזְּקֵנִים,

בְּעוֹד יָמוּת הַמֵּת

חֶמְלָה נוֹשֶׁרֶת חֲדָשָׁה, כְּגֶשֶׁם מְטַפְטֵף אֶל הַמַּרְזֵב.

עוֹד אָהֲדָה בָּרוּחַ הַחוֹדֶרֶת לְסִדְקֵי שְׁכִינָה

בְּמִשְׁכָּנָהּ – בִּכְתֹבֶת חֲסוּיָה.

מָחָר עוֹד יוֹם חָדָשׁ וְרַחֲמָיו

כְּמוֹ חָתוּל נִדְרַס