מבט מדויק של בדידות

 מאת ברכה רוזנפלד

על ספרה של נילי דגן "מאחורי המלחמה רואים את הים"
(76 עמ') בהוצאת "אבן חושן"

"גג" כתב עת לספרות, גיליון 24, קיץ 2011

גם את ספרה זה, השני במספר, כמו את קודמו, מגישה לנו bracha r
נילי דגן ב"אריזה" יוקרתית: כריכה קשה ועל ניר באיכות מעולה. לזה תוסיפו את תצלומיו של הצלם האומן גדי דגון, המלוה את השירים, וקבלתם "מוצר" אסתטי, אלגנטי, מושך עין ולב.

שיתוף הפעולה של המשוררת עם הצלם נראה לי מעניין ביותר. אינני יודעת מהי הטכניקה בה גדי דגון השתמש, אולם התוצאה מבורכת. האובייקטים המצולמים מופיעים בדרגות שונות של טשטוש ועמעום. מטשטוש קוי המתאר (צילום בעמ' 60) בלבד ועד לטשטוש שתוצאתו הסופית מזכירה את סגנון המופשט הלירי באמנות. (צילום בעמ' 20). דומה שהיכן שהמצלמה מטשטשת
שם באות מילותיה של נילי ומפרטות. היכן שהצלם הסתיר באה המשוררת גילתה ופירשה. (וגם להיפך) וכך היא נעה בין מקומות וזמנים, מתעדת מראות והתרחשויות ברגישות ובחכמה כשהיא שומרת לעצמה את אפשרות התגובה האינטלקטואלית. כאן אצטט כמה אמירות שנראות לי מעניינות: "הַמִּלְחָמָה חַרְצָה לְשׂוֹנוֹתֶיהָ/ עַל מָה וְלָמָה כְּבָר אִישׁ אֵינוֹ זוכֵר" (עמ' 9), "מִישֶׁהוּ סִימֵן גְּבוּל וּמִישֶׁהוּ אַחֵר יָרָה" (5), "אֵין שֵׁם לְמַבָּט מְדֻיָּק שֶׁל בְּדִידוּת" (עמ' 15), "אַשְׁלָיַת חֹסֶר הַמַּאֲמָץ דּוֹרֶשֶׁת מַאֲמָץ מְיֻחָד" (עמ' 42) .

נילי דגן היא מתבוננת- מתעדת דיקנית וקשובה. מבטה ריאליסטי ואובייקטיבי. שומר על הריחוק האינטלקטואלי. אולם אקט הבחירה כשלעצמו כבר מהוה אמירה, אמירה של אכפתיות וחמלה. היא בוחרת בקפידה את הפרספקטיבה ממנה היא משקיפה, שכוללת בתוכה הן את אופן ההתבוננות והן את התגובה ההגותית. זוהי ראייה פנורמית רחבה: "מֵאֲחוֹרֵי הַמִּלְחָמָה/ רוֹאִים אֶת הַיָּם" (5) שורה שהעניקה לספר את כותרתו. כאן הראייה היא גם במרחב וגם בזמן. מאחורי, משמע, במקום בו לא נערכים הקרבות, מעבר להם. אבל גם במובן "אחרי". משמע – אחרי ההרס והחורבן והכאב והאבדן שבא בעקבות המלחמה ישאר, לתמיד. הים המנחם. אולי זה אותו הים המואנש, ש "מַשְׁקִיף בְּדֵעָה צְלוּלָה" (15), בניגוד אולי לבני האדם שדעתם מופרעת.

המבט הפנורמי מופנה לא רק אל הנופים ("כְּפָרִים שְׁתוּלִים בִּשְׂדוֹת תִּירָס" עמ' 14), אלא, ואולי בעיקר, אל בני האדם החיים בתוכם: "אוֹמְרִים שֶׁכָּל מַה שֶׁנְחַפֵּשׂ נִמְצָא כָּאן./ הָרִים יְרֻקִּים גּוֹחֲנִים לַמַּים" (11) . "הָרָעָב מָצוּי בִּמְקוֹמוֹת/ שֶׂאַף לֹא שִׁעַרְנוּ אֶת מְקוֹמָם" (10), "אֲנָשִׁים מְקַפְּצִים בַּמַּיִם בִּמְשׁוּבַת נְעוּרִים/ שֶׁאֵינָה יוֹדַעַת מָחָר" (55). המבט המרוחק הזה משאיר את הדוברת בבדידות מעיקה. היא האחת מול הרבים שהם מושאי ההתייחסות. היא האחת, כי היא התיירת, היא הזרה. והשירים הללו מתארים חבלי ארץ למודי מלחמה שהיו לפנים "יוגוסלביה". אולם הבדידות הזאת היא גם בדידות קיומית של המשוררת שמעידה: "אֲפִילוּ הַמְּרִיבוֹת הֵן בֵּינִי לְבֵינִי --- הַכֵּנוּת נִצְבֶּטֶת/ תָּמִיד/ בֵּין עצמוֹת הֶחָזֶה שֶׁלִּי" (33)

אך יש בספר גם שירים בהם התבוננותה היא פרטנית ומדוקדקת. יוצרת קרבה אינטימית: "תַּפּוּזִים צְפוּפִים בְּסַלְסִלַת קַשׁ/ מַשְׁרִים חֲמִימוּת כְּתֻמָּה./ חָתוּל מְפֻחְלָץ עַל כָּרִית טְלוּאַת שֶׂמֶשׁ". (47)

סגנון כתיבתה של נילי דגן צלול, בהיר ומדויק. מצומצם ומרוכז. חיווייה ישירים, משפטיה קצרים ונחרצים ונאמרים בטון אלגי מאופק. היא אינה מצטעצעת ואינה מתחנפת אל הקורא. אינה מחפשת את היופי לשמו, לא בתמונת שיר ולא במטפורה, כי ממילא "הַלַּיְלָה מֵסִיר אֶת הַעֲמָדַת הַפָּניִם" (65). סגנון זה מקרין כנות ואמינות, מושך כליות ולב.

אני רואה בספרה זה של נילי דגן, בהשואה לספרה הקודם, נסיגה מן הכתיבה הפוסט מודרנית אל המודרניזם בהתגלמותו האקזיסטנציאלית. בספר הזה היא מתרחקת מן ההשתעשעות ומן המשחקיות.

אולי במאמר מוסגר, אוסיף כאן, כי לשמחתי, היא לא זנחה לחלוטין את המבט הפוסט מודרניסטי, ומצאתי אף שיר אחד השב אל ההומור הדקיק שהכרנו בספרה הקודם: "לילה צהוב" שבעמ' 46 שמסתיים בשורה המשעשעת והמפתיעה "הַלַּיְלָה טוֹבֵל בְּחַרְדָּל".

אולם, הספר הזה ככולו, משדר יותר רצינות ומתמודד עם נושאים קשים כמלחמה, מחלה ומוות. העולם המתואר בו הוא פחות כאוטי, אך עדיין חסר הגיון, בו המקריות שולטת: "לא מִן הַנִּמְנָע שֶׁאִלּוּ הַדְּבָרִים הָיוּ שׁונִים/ יכֹלְנוּ לְהָקִיץ בְּמָקוֹם אַחֵר" (עמ'8) בו האדם הוא חסר אונים מול עצמתה של מקריות וסתמיות החיים: "רַק הַמִּקְרֶה דּוֹהֵר בְּעָצְמָה שֶׁל רוּחַ דְּרוֹמִית// (לוּ אֵחַרְתִּי בְּעֶשֶׂר דַּקּוֹת/ הַאִם הָיוּ חַיַּי שׁוֹנִים?) (עמ' 34). הוא יותר פסימי, כאשר העוגן היציב והודאי, הנקודה הארכימדית, הוא המות, שנוכחותו האורבת תובעת לדלות משמעות מן החיים עצמם, כי אין מעבר להם דבר. ("אַתָּה נוֹשֶׁם נְשִׁימָה עֲמֻקָּה/ וְדַי" עמ' 66) ומאידך "לְאָזְלַת הַיָּד גְּמִישׁוּת שֶׁל חֲתוּל בָּר" (23).

שיאו של הספר, לטעמי הוא בשני מחזורי שירים יפהפיים ומטלטלים המתמודדים עם מותם הקרב של ידידים. האחד הוא "ששה שירים ללאה" שבעמודים 22 – 27. השני "מחלקה אחרונה" עמ' 62 -66. מה שמייחד אותם הוא האיפוק הענייני: "חֵדֶר שָׂלוֹש/ מִטָּה לְיַד הַחַלּון.// אַתְּ לוֹקַחַת אֶת חֲפָצַיִךְ אִתָּךְ/ לַחַיִּים הַבָּאִים". וכשהרגש מבקש להתפרץ הוא מושלך אל על ומאלץ את המשוררת לסיים את השיר: "מִבַּעַד לַחַלּוֹן שׁוֹאֵג אַרְיֵה בֶעָנָן/ אֲנִי מִזְדָּרֶזֶת לָצֵאת מֵהַשִּׁיר" (25). היציאה מן השיר היא המנעות מודעת מבכי ומקינה, מהשתפכויות של רגש, שאין להם מקום בפואטיקה האובייקטיבית והניטראלית, הבוחנת והמרוחקת, של נילי דגן.

חזרה אל 'מן התקשורת'

 

صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل