שירה כלפון בעלת תואר ראשון בהוראה למקצועות העיצוב מטעם המכון הטכנולוגי בחולון. עם תום לימודיה עסקה בעיצוב גרפי, ולפני כעשור, עקב מות שני הוריה ממחלת הסרטן, החלה לעסוק בסיוע ובייעוץ לחולים במסגרת עמותת "חברים לרפואה". בנוסף מנהלת כלפון סדנת ציור למשוקמי בית החולים תל השומר.
תקופה ארוכה נמנעה מלצייר. לפני שלוש שנים אזרה אומץ וחזרה לפעילות אמנותית. השתתפה בכמה תערוכות קבוצתיות. התערוכה "בת 45" היא תערוכת היחיד הראשונה שלה.

שנים לא ציירת ואז חזרת בתערוכה חושפנית למדי, "בת 45". זו ממש טבילת אש, לא? למה הפסקת לצייר ומה גרם לך לחזור?

הליך היצירה נובע מדיבור וחיפוש אינטימי של האמן עם עצמו. הצגת התוצאה אינה מובנת מאליה, כך שבעצם ההצגה בתערוכה יש חשיפה ללא קשר לתכנים הוויזואליים המוצגים בה.
התערוכה "חושפנית" בשני מישורים – אני עוסקת הרבה בציור מודל עירום, בעיקר בסדנת אמני הקיבוץ שלצערי עתידה להיסגר בחודשים הקרובים. לרוב מדובר בנשים מתחלפות. אני מנסה לפענח באישה הניצבת מולי משהו שהוא מעבר למבנה הפיזי. מלבד זאת אני עוסקת בתערוכה בעצמי, בנשיותי, בגופי, בגילי, בפחדיי, בהוריי, בילדיי.
זו אכן טבילת אש, אבל אני אמיצה. יש לי מה לומר והגעתי לשלב שאני פחות חוששת.
אני מניחה שהפסקתי לצייר כי דברים אחרים נראו לי חשובים יותר – פרנסה, זוגיות, גידול ילדים, התמודדות עם מחלת ההורים. ככל שעבר הזמן כך גברו החששות שלא אוכל לחזור ולאט לאט כיביתי את היותי ציירת עד שהתשוקה ליצור חדלה להיות חלק ממני.
לפני שלוש שנים הרגשתי שהעבודה עם חולים מתישה אותי, שאני חייבת ללמוד ולמצוא עניין נוסף. בתחילה נרשמתי לקורס בטיפול בלקויות למידה והתחרטתי. אחר כך נרשמתי לקורס בניהול עמותות – התקבלתי אך הקורס בוטל, ואז נזכרתי שפעם אהבתי לצייר.
פחדתי ששכחתי, שאתקשה לרשום כמו פעם, שאתקשה בלי ההכוונה של אמי דרורה כלפון ז"ל שהייתה ציירת, אבל גיליתי שהכול נשאר שם, ובתוך זמן קצר הצלחתי לחזור ליכולות שהיו לי ומעבר לכך בראייה מפוכחת יותר. למדתי לסמוך על מורים, על עצה של חברים, אוצרים, ובעיקר לא להפסיק לחפש בעצמי את התשובות.
אני מפחדת בכל רגע שהמכחול נוגע בנייר והכי מפחדת להפסיק.

את מעלה פוסטים לפייסבוק ומסבירה בהם על חלק מהציורים על ידי סיפורים שקרו לך. למה לדעתך זה חשוב? האם אותם סיפורים מוצגים בתערוכה?

עד לפני חודשיים כמעט לא כתבתי. לציוריי נחשפו מספר מצומצם של חברים בפייסבוק, בעיקר מכרים, קרובים וקרובי משפחה. הטקסטים שפרסמתי התייחסו בעיקר לנתונים הטכניים של התכנים הוויזואליים שהעליתי – גודל, טכניקה.
חברתי הטובה זה שנים ארוכות, העיתונאית תמר דרסלר, יזמה איתי מספר פגישות הכוונה לקידום התערוכה ולמעשה הנחתה אותי להתחיל לכתוב. אמרתי לתמר שאני לא יודעת לכתוב. תמר אמרה לי, "את יודעת, יש לך מה לומר ויהיה מי שיקשיב לך – תתחילי להציע חברות לאנשים שמעניינים אותך, תעלי יותר פוסטים ואז יתחילו להתעניין גם בך". עניתי לה שאני מפחדת לנדנד.
להפתעתי היא צדקה.
הפוסטים שאני מעלה בפייסבוק עוסקים בעיקרם בתהליכים שהובילו להיותי אמן יוצר. הם לא מוצגים בתערוכה. אני משתדלת להיות ברוב שעות פתיחת הגלריה ולהסביר למבקרים, לפחות באופן חלקי, את מה שכתבתי.
בתערוכה עצמה קיימת תנועה דלילה של אנשים. הרחוב הומה ואף אחד לא נכנס. נראה לי שמרבית תושבי העיר לא יודעים שיש גלריה לאמני פתח תקווה. הפיצרייה לידנו אטרקטיבית הרבה יותר.
הפוסטים מהווים למעשה שיח גלריה, והתערוכה מתקיימת ברובה בפייסבוק.

ללחוץ על התמונה להגדלה

 בעבודה שלך את מייעצת בין היתר לחולים וגם מנחה סדנאות ציור למשתקמים של תל השומר. זה משפיע על היצירה שלך?

אני כמכלול משפיעה על היצירה שלי, והעבודה שלי היא חלק ממני. אני אוהבת לעבוד עם אנשים וגם אוהבת לצייר אותם.
אובדן הוריי והעבודה עם אנשים הנאבקים על חייהם מבהירים לי שוב ושוב עד כמה הנוכחות שלנו שבירה וזמנית. הרצון להשאיר חותם, לומר דבר מה שיש לו משמעות, מהווים דרייב ליצירה.

העבודה עם חולים ומשפחותיהם חשובה לי מאוד ולכן מתאפשר לי זמן מועט ליצור.
לגבי סדנאות הציור – משתתפים בהן מדי שבוע כ-30 חולים. רובם לא ציירו מאז הגן. מתברר לי ולצוות הציירים המתנדבים איתי שבעזרת הכוונה מועטה ולימוד ציור קצת פחות דידקטי כמעט כולם יכולים לצייר וליהנות מהתהליך ומהתוצאה. הציור הוא שפה שהושתקה, ולמעשה כל אחד יכול לדבר אותה.
אני מוצאת בתהליך ההנחיה פתרונות טכניים וויזואליים עבור המשתתפים. את הפתרונות האלה אני מיישמת אחר כך בציוריי.

"אני מפחדת בכל רגע שהמכחול נוגע בנייר והכי מפחדת להפסיק". 

האם כשאת מתחילה לעבוד על ציור כבר יש לך רעיון מסוים בראש?

בציורי מודל העירום הליך קבלת ההחלטות מהיר ויחסית אינסטינקטיבי. אני מציירת בדרך כלל בסדנת אמני הקיבוץ, שכאמור עתידה להיסגר – ולרוב מדובר בנשים. הן משנות תנוחה בטווח שבין 5–20 דקות. רק בחצי השנה האחרונה התחלתי לעבוד על ניירות בגודל חצי גיליון, בעיקר בדיו צבעוני.
אני מציירת מתוך השלמה שהדיו יתפשט, יתמזג וינזל. הידיעה שהשליטה שלי בתוצאה מוגבלת – משחררת אותי. אני נותנת לצבע להוביל (או שרק נדמה לו).
אני משתדלת לזהות בהליך הציור משהו מעבר לנתונים הפיזיים באישיות הניצבת מולי. משהו שקיים בה או משהו שאני מייחסת לה.
ציורים מורכבים יותר, רובם נעשו לצורך תערוכות נושא קבוצתיות שבהן השתתפתי.
תחילה אני מחפשת את האמירה האישית המדויקת ביחס לנושא התערוכה, אחר כך את האימג' המתאים – על פי רוב אני מצלמת את עצמי או את משפחתי – ואחר כך מתכננת את הקומפוזיציה בפוטושופ לפני הביצוע. ציורים אלו נעשים בטכניקה קפדנית יותר, לרוב בצבע שמן תעשייתי על קרטון דחוס.
אין לי סטודיו. אני מציירת בבית ולכן מעדיפה לצייר על נייר או קרטון.

----------------------------------------------

"בת 45".
גלריית הציפור הכחולה, רח' רוטשילד 75 פתח תקווה.
שעות הביקור: ראשון, שלישי וחמישי 17:00–19:00, שני 11:00–13:00, שישי 10:00–14:30, שבת 11:00–13:00, מוצ"ש 19:00–21:30.
התערוכה ננעלת ב-5 ביולי.
אוצרת התערוכה: גב' שרה רז, יו"ר עמותת אמני פתח תקווה. 

לדף היוצר של שירה כלפון

לדף הפייסבוק של שירה כלפון

הזנת תוכן: 23.6.2016

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט"