רות נצר

 רוברטRuth netzer

הִנֵּה הָעוֹרֵב מוֹפִיעַ
בִּמְעִיל פְרָק שָׁחֹר-אָפֹר.
מוֹפִיעַ לְצִדִּי, בְּחוֹף הַיָּם, וְקַד אֵלַי
בְּעֵת שֶׁקָּרָאתִי אוֹדוֹתָיו בַּשִּׁיר שֶׁכָּתַבְתָּ.
תְּחִלָּה שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלוֹ. דִּמִּיתִי
שֶׁבָּקַע מִתּוֹךְ הַשִּׁיר שֶׁלְּךָ.
תּוֹדָה לְךָ רוברט, נִשְׁמָתְךָ עָבְרָה דַּרְכִּי
כְּשֶׁהִמְרִיאָה אֶל שְׂדוֹת הָאֲגַמִּים

הַשִּׁירָה מְשַׁנָּה אֶת מַצַּב הַתּוֹדָעָה, מַצִּיתָה אוֹתָהּ,
וְגַם עִרְסוּל הַגַּלִּים שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אֶת הָרוּחוֹת,
פְּעִימַת הַיָּם, הֶמְיַת הַקּוֹנְכִיּוֹת,
חֲבָטוֹת הַטֶּנִיס, מְחוֹל הַיָּד שֶׁמְּפַזֶּרֶת פְּרוּרִים לַדְּרוֹרִים,
נִיעוֹת הַצַּוָּאר הַקְּצוּבוֹת שֶׁל הַיּוֹנִים שֶׁמְּהַדְּסוֹת מוּלִי,
הָאֲנָשִׁים שֶׁמְּהַלְּכִים אֶל תּוֹךְ עִקְבוֹתֵיהֶם,
לִבִּי הוֹלֵם בְּמִקְצַב הֲלִיכָתָם,
וּמְקוֹרוֹ הָאָפֵל שֶׁל הָעוֹרֵב שֶׁנִּצָּב מַלְכוּתִי עַל רֹאשׁ הָעַמּוּד,
מַבִּיט סְבִיבוֹ, וּמְנַצֵּחַ עַל הַמַּקְהֵלָה
עוֹדִי כּוֹתֶבֶת זֹאת, נִפְתַּח הַסֵּפֶר שֶׁלְּךָ בַּמָּקוֹם בּוֹ
אַתָּה כּוֹתֵב אֵלַי.

צִפּוֹרִים צוֹמְחוֹת מִשַּׂעֲרוֹתַי, מִתְעוֹפְפוֹת סְבִיבְךָ וְשָׁבוֹת אֵלַי.
שִׁירֶיךָ הֵםאִגְּרוֹת מֻצְפָּנוֹת אֵלַי.
הַנְּדִיבוּת שֶׁלְּךָ קוֹטֶפֶת עֲבוּרִי תַּפּוּחֵי שִׁיר
שׁוֹתֶלֶת בָּהֶם , בְּאַקְרַאי, מַטְמוֹנִים.
תִּינוֹק זוֹחֵל בֵּין צִדְפֵי הַחוֹל, הַיּוֹנִים מִסְתּוֹדְדוֹת בֵּינֵיהֶן,
הָעוֹרֵב מְהַדֵּס עַל הַחוֹל, טוּרְקִיז נִצַּת בַּמַּיִם,
הַגַּלִּים מַשְׁלִיכִים אֶל הַחוֹף אֶת הַשִּׁירִים שֶׁנּוֹעֲדוּ לָנוּ.

רוּחַ עַתִּיקָה עָבְרָה דַּרְכֵּנוּ.
עַכְשָׁו הַיָּם רוֹטֵט כֻּלּוֹ בְּנִצְנוּצֵי כֶּסֶף זוֹהֲרִים.
הַגַּלִּים אֵינָם יְרֵאִים מִפְּנֵי הִבָּלְעוּתָם זֶה בַּזֶּה,
אֵינָם יְרֵאִים מֵהִתְנַפְּצוּתָם הַמַּתְמֶדֶת אֶל הַחוֹף,
שֶׁמְּפוֹרֶרֶת אוֹתָם, וּמַטְבִּיעָה אוֹתָם בַּחוֹל
כְּדֵי לָשׁוּב אֵלֵינוּ מֵהַהַתְחָלָה
לְהָמִיס אֶת חוּט הַטַּבּוּר.
אֵלֶּה הַחַיִּים שֶׁמְּאַשְּׁרִים אוֹתָנוּ
אֶת מִדְרַךְ צְעָדֵינוּ
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ צוֹלְלִים לַמַּעֲמַקִּים
מְסַפְּרִים לְעַצְמֵנוּ סִפּוּרִים
כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַשִּׁכְחָה

אֵלֶּה הַשִּׁירִים שֶׁאֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים.
מֵעֵבֶר לַזְּמַן אַתָּה מַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר אֵלַי:
"הִמְתַּנְתְּ לִי זְמַן כֹּה רַב, וְאֵפוֹא הָיִיתִי אֲנִי?"

 

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

קשה להאמין כמה מוקדם פגשה אותי השירה. ראשית, בילדותי, בבית הכנסת, שבו התפילות כולן הן שירה עמוקת נשמה, אף כי אז לא ידעתי זאת. שנית, בשירי רחל, שמצאתי במדף הספרים של הורי, שקראתי בגיל שבע! שפתה כה פשוטה במובן הטוב של המילה, שנכבשתי במקצב השירה האנושית והנשית שלה. ילדותי העצובה והבודדה קבלה בשירתה מענה.
בספרי האוטוביוגרפי (ההתחלה – נומה עמק) אני מתארת את המפגש עם השירה בבית הספר:
"והיה המורה לספרות, שהיו בו פאתוס, מלודרמטיות ורגישות למוסיקה הפנימית של השירה. עדיין אני שומעת אותו קורא לפני הכיתה המהופנטת, בהברה אשכנזית, מתוך פואמת הקינה הגדולה על הפּרעות ביהודי אשכנז, שכתב טשרניחובסקי – 'ברוך ממגנצא':
פֹּה הַקְּבָרִים / פֹּה גַּם קִבְרֵ / לִפְנֵי שְׁלֹשֶׁת יָמִים / פֹּה נֶאֶסְפוּ וְיִטָּמְנוּ / כָּל זִבְחֵי הַדָּמִים...

היה זה הרגע הנדיר של ההחתמה – חץ קופידון השירה פגע בי – השירה שלחה את שורשיה למעמקַי. הייתי זקוקה לשירה; לקצב המנחם שמערסל את בהלת הלב, ולריתמוס שחוזר על עצמו, כמו גלי הים, ומבטיח שמה שאבד ישוב".

מה תפקידה של השירה בעיניך?

קשה לענות לשאלה כזו. השירה קיימת כי היא קיימת, כי למי שזקוק לה אי אפשר בלעדיה. היא מרימה אותנו אל מקומות גבוהים של הנשמה גם כשהיא עוסקת בחומרים הירודים של החיים. היא מחברת אותנו אל ריתמוס תת קרקעי של היקום ושל הנשמה ואל כלל האדם. בשיר המצורף כאן אני כותבת ששירה משנה את מצב התודעה. עבורי כתיבת שירה משנה את מצב התודעה אל תדר שיש בו עומק, גבהים, משמעות, ואפילו אושר.

משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

המשורר הוא המשורר האמריקאי רוברט בליי, שאת ספר שיריו 'אנשים כמונו' תרגם משה דור. ולאחרונה פורסמו עוד משיריו בחוברת הליקון 102. בליי הוא פסיכולוג יונגיאני, כמוני, ואת ספרו 'גון החסון' שתורגם לעברית אהבתי מאד. בשירתו אין פסיכולוגיה כמובן. מה שיש בה זו נשמה עמוקה שמחוברת לטבע, לאנשים, ליומיומי, לתחושות והרגשות היומיומיים שלנו בכל סיטואציה אפשרית.
שפתו ריתמית, דיבורית, פשוטה ונכנסת ישירות ללב.

היכן את כותבת?

בכל מקום ששיר מגיח אני ממהרת לכתוב אותו: בביתי, במיטה, לפני השינה, בעת דמדומי התודעה לפני השינה; באוטובוס; בתור בקופת חולים; על שפת הים, במטוס, בכל מקום שמשהו מצית את הריתמוס הזה שמעלה משפטי שירה מהלא נודע.

מדוע בחרת את השיר הזה?

בחרתי את השיר הזה כי בו אני מנהלת שיחה עם רוברט בליי. השיר נכתב כשישבתי על שפת הים וקראתי בשיריו של בליי. פגשתי שם שורות שחשתי כי הוא דובר אותן ישירות אלי.
בחווית הקריאה בשיריו על שפת הים, כשבו בזמן כתבתי את השיר הזה, היתה מעין תחושה מיסטית של חבור נשמות מעבר לזמן ולמקום, של מפגש-דיאלוג מרגש בין גבר ואשה, כאילו הכרנו תמיד.
אני לא נוהגת לכתוב שירים ארוכים כאלה, אבל הפעם, ישיבתי על שפת הים התמשכה, במצב הזוי למחצה, קראתי עוד ועוד משיריו, וכך השיר הלך והמשיך את עצמו עוד ועוד.

 

לדף של רות נצר בסופ"ש שירה  12

 

הזנת תוכן: 13.11.2013

חזרה לדף הראשי "משוררים באור" 

صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل