רוברט וייטהיל-בשן

      ידידי, משורר קשיש, אמר:

      שירה היא מתנה –

      שאינה ניתנת לכל החיים. 

 

                            קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

daganyamcover front

מרתק למצוא את מה שלא חפשתי

במקום בו הסיכויים אינם ברורים.

 

                              

                      קראו עוד  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
pic2 

אדם מרחיב דרך
ולא דרך מרחיבה אדם                   

                         (קונפוציוס)

 

                     קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


pic3

עניינים עדינים במשפחהrobert recent_picture

הַדּוֹד שֶׁלִּי אוֹהֵב בְּסֹמֶת
שֶׁל יַם נִיחוֹחַ חֹף מֻרְטָב,
וְהוּא שָׁכוּב שָׁנִים תַּרְדֶּמֶת,
תּוֹחֶמֶת אֶת פְּעוּלוֹתָיו.
נָפַל מִצֶּלַע מְעַרְבֹּלֶת;
בִּתּוֹ הוֹלֶכֶת עִם כַּרְבֹּלֶת,
וְלָהּ מֻגָּשׁ לְצַד הַכַּר
אֶתְנָן עָבוּר שֵׁרוּת מֻכָּר.
תִּהְיֶה אַחוֹת וְאַף דַּיֶּלֶת
עִם פַּרְנָסִים וְעִם שׁוּלְיוֹת,
מֵאַב בֵּית דִּין וְעַד אִידְיוֹט.
אֲנִי קַבְּלָן, הִיא מְקַבֶּלֶת;
עַל-פְּנֵי הַיָּם נוֹצוֹת נוֹשְׁרוֹת,
וּבַסָּלוֹן רוֹקְדִים פוֹקְסְטְרוֹט.

 

גגות העיר

     בעקבות הציור של אדווארד הופּר

אִמִּי מְקַפֶּצֶת מִגַּג לְגַג,
גּוֹלֶשֶׁת בְּמוֹרַד שִׁפּוּעִים.
מִפַּעַם לְפַעַם פּוֹנָה בִּמְחוֹלָהּ,
וּמְנַפְנֶפֶת אֵלַי מֵחַלּוֹנוֹת גְּבֹהִים לְשָׁלוֹם.
אֵיךְ זֶה בָּעוֹלָם הַבָּא? אֲנִי שׁוֹאֲלָהּ.
לֹּא רָע, הִיא אוֹמֶרֶת, וְלֹא כָּל-כָּךְ טוֹב.
הָאֹכֶל גָּרוּעַ וּבְמָנוֹת קְטַנּוֹת.
אֲגוּדָל הִיא תּוֹחֶבֶת בַּלְּבָנָה הַמְּלֵאָה,city roofs
הַבּוֹעֶרֶת כַּשֶּׁמֶשׁ יוֹמָם,
כְּגַ'ק הוֹרְנֶר הַקָּט,
שֶׁתָּקַע אַף הוּא אֶת שֶׁלּוֹ בְּפַשְׁטִידַת הַמּוֹלָד.
וְלַמְרוֹת הַדִּמְיוֹן בֵּינָהּ לְבֵינוֹ,
לֹא בָּא לָהּ לְהוֹצִיא שׁוּם שָׁזִיף.
גַּלְגִּלִּיּוֹת תְּנוּ לִי, הִיא בִּצְחוֹק בַּחֲלוֹם,
תְּנוּ לִי חָרוּט, וְאֶפְרַח לִיקוּמִים מַקְבִּילִים,
לְעוֹלָם יְפֵה תֹּאַר הַנִּשְׁעָן בְּנִצָּב לִמְעוֹף אַוָּזִים,
בְּחוֹר הַתּוֹלַעַת הַצּוֹמַחַת מִכִּיס מָּרָתִי;
לָשׁוּב לִישֹׁן בְּטֶרֶם יֵצְאוּ הָעֲטַלֵּפִים,
עָמֹק, עָמֹק, עָמֹק בְּלֵב הָעִיר.

 

ערב אחד בקיץ

       בעקבות הציור של אדווארד הופּר

עַל הַמִּרְפֶּסֶת אָנוּ עוֹמְדִים וְשׁוֹתְקִים.
כּוֹכַב לֶכֶת זָעִיר, זֹאת הַמִּרְפֶּסֶת שֶׁלָּנוּ –
תֵּבֵל חֲלוּמָה,
וַאֲנַחְנוּ הַחֲלוּמִים בָּהּ.

וּבְתוֹךְ הַבַּיִת אָבִיךְ הָרָשָׁע מְכַוֵּץ אֶת עֵינָיו,
מִתְחַבֵּא בְּסַל הַכְּבִיסָה
בֵּין תַּחְתּוֹנִים שֶׁאַתְּ פַּעַם לָבַשְׁתְּ, וּבֵין הַלְּבָנִים
שֶׁאֲחֵרִים לָבְשׁוּ בִּזְמַנָּם,
מְרַחְרֵחַ, מְשַׁנֵּן קְלָלוֹת,
שׁוֹזֵר בְּמֹחוֹ מִמְּעֵי הַשְּׁאוֹל.

בָּתִים, עוֹלָמוֹת, מַחֲזוֹת יִסּוּרִים,
מִי מְקַוֶּה שֶׁאֶדְהֶה, תָּא אַחַר תָּא
וְאֶמָּחֵק?

וְעַל הַמִּרְפֶּסֶת אָנוּ עוֹמְדִים וְשׁוֹתְקִים;
עַל הַמִּרְפֶּסֶת,
תַּחַת תִּקְרָה אַחַת תְּכֻלָּה צְרוּדָה.

בַּמַּפָּה אֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָךְ
נוֹפֶלֶת מִקַּוֵּי הַגֹּבַה,
בּנִקְבֵי נְחָלִים בְּקִמְטֵי דּוּדָאִים לָחִים
כַּשָּׁמַיִם כַּיָּם הַיְקוּם הַגָּדוֹל,
רוּחוֹת חֲמִימִים מִתְנַשְּׁקִים עַל הַחוֹף;
כַּלַּיְלָה כַּיּוֹם אֲנִי לְיָדֵךְ,
מֵעַד שֶׁלֹּא נִבְרָא מוֹעֵד
וְנוֹפֵל בְּאַגָּדוֹת
שֶׁסִּפַּרְנוּ לְיַד הַמְּדוּרוֹת שֶׁל שְׁבָטִים נִכְחָדִים.
עַל הַמַּעֲקֶה אָנוּ נִשְׁעָנִים וְשׁוֹתְקִים.

עֵינַי וּלְשׁוֹנִי לוֹחֲמוֹת
עִם קְפָלַיִךְ, סוֹדוֹת הַטֶּבַע וְהַיְקוּם,
וְשָׁדַיִךְ הַשְּׁזוּפִים,
וַאֲנַחְנוּ חוֹלְמִים נִפְרָדִים.
וְאַתְּ בּוֹהָה בַּכְּלוֹנְסָאוֹת שֶׁמֵּעַל
וְשׁוֹתֶקֶת.

אֵיךְ
רַק לְאַחַר סִנּוּן הַשָּׁנִים הִרְהוּרַיִךְ
עוֹלִים לְרוּחִי.
אֵיךְ הוּא,
אֵיךְ הוּא מֵעֵז, אַל תַּפְסִיק.
אֵיךְ לָשִׂים קֵץ לְלֵיל הַזְּוָעוֹת הָאָרוֹךְ
גָּדוֹל הוּא הַלַּיְלָה קָטָן הוּא הַיּוֹם.

אִי זָנוּח.
אִי זָנוּח בָּאֲפֵלָה.
הַמְּנוֹרָה תְּלוּיָה מֵעָלֵינוּ.
הַפָּרָה שֶׁקָּפְצָה עַל הַיָּרֵחַ שׁוּב גּוֹעָה.

אֲנַחְנוּ אָדָם הַקַּדְמוֹן, נְקֵבָה מִצַּד זֶה, וְזָכָר מִצַּד זֶה,
דְּבוּקִים בִּדְמָמָה וּזְרוּקִים לְכִוּוּנִים מְנֻגָּדִים,
כָּל אֶחָד מַבִּיט בְּנִצְחוֹ הַפְּרָטִי הַנּוֹגֵד
בַּשָּׁעוֹת הַזְּעִירוֹת שֶׁלִּפְנֵי הַבְּגִידָה,
וְהַנָּחָשׁ הֶעָרוּם עֲדַיִן מֻפְשָׁט וּבְמָקוֹם אַחֵר
וְהֵם עֲרֻמִּים.

צֵל זוֹרֵם מִכָּאן וְעַד אָנָה.
הָאֶבֶן שֶׁעָלֶיהָ הוּא נִשְׁעָן,
כְּלָבִים הִשְׁתִּינוּ עָלֶיהָ.
כָּאן שַׁעַר הַשָּׁמַיִם.

מִסָּבִיב:
הַלַּיְלָה מְעָרָה כָּבוּ הָאוֹרוֹת,
חֹשֶׁךְ יָמֵשׁ.
הָאֲרִיג בַּחַלּוֹן מוּרָד לְמֶחֱצָה,
קֶפֶל לָבָן בֵּין וִילוֹנוֹת פְּתוּחִים.
רִצְפַּת הַמִּרְפֶּסֶת
יָם קַר,
וְהַקְּרָשִׁים עֲנָנִים.
וַאֲנַחְנוּ
עַל הַמַּעֲקֶה נִשְׁעָנִים:
אֲנִי וְאַתְּ וּשְׂפָתַיִךְ הַנּוֹזְלִיּוֹת,
וְהַכֹּל מִבִּפְנִים וָרֹד.
וַאֲנִי
הָרֶמֶז הַיְחִידִי לַתְּקוּמָה שֶׁלָּנוּ,
הָרֶמֶז לַדָּם.

 מתוך "סטֶפס בְחורים שחורים", האמור לצאת לאור ב-2012 בהוצאת הקיבוץ המאוחד

 

וכששכבנו על חוף כינרת

וּכְשֶׁשָּׁכַבְנוּ עַל חוֹף כִּנֶּרֶת
צָחְקְתְּ וְרַצְתְּ לַמַּיִם וְאָמַרְתְּ
בְּגִחוּכִים "עַכְשָׁיו אֲנִי יוֹדַעת
לַמָּה יֵשׁוּ הָלַךְ עַל, וְלֹא בְּתוֹךְ".

וְהִלַּכְתְּ עַל רָאשֵׁי הְבּהוֹנוֹת עַד שֶׁכִּמְעַט
נעְלַמְתְּ בְּתוֹךְ
הַחֲשֵׁכָה, בְּתוֹךְ
וְלֹא עַל.

מֵאָז
נֶעְלַמְתְּ לִי אֵיכְשֶׁהוּ. זִכְרֵךְ
מַפְשִׁיר בִּי כְּמַגָּע עָמוּם, כְּרֵיחַ
כָּהוּי, כְּצֵל חוֹלֵף עַל פְּנֵי מֵימֵי
כִּנֶּרֶת, חוֹלֵף עַל
וְלֹא בְּתוֹךְ.

מתוך הספר "עורבים חומים" (עקד, 1977ׂ)

 

 

המשורר רוברט וייטהיל-בשן בויקיפדיה

המשורר רוברט וייטהיל-בשן בלקסיקון הספרות העברית החדשה

 

יהודה בן–עטר ויוני אפרתי שרים 'מענה מנומס למי שמציע שאכיר בעובדות'
מאת רוברט וייטהיל–בשן.

 

חזרה לעמוד הראשי - סופ"ש שירה 11