האתר של נילי דגן

 נעים עריידי, יליד 1950, משורר,
מתרגם, סופר וחוקר ספרות. 
עריידי זכה בשנת 2008 בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. יוזם ונהל את פסטיבל השירה במרר המתקיים מזה עשר שנים. שירתו של נעים עריידי היא שירה אוהבת, מרגשת, אנושית וחמה. שירה אופטימית גם בעצבונה, שירה מלאת תקווה גם כאשר זו נעדרת. שיריו מספרים על אמו ואביו הזקנים, על פרידתו מאביו, על הכפר ועל העיר שביניהם מתנהלים חייו, על משפחתו ועל אהבותיו, וכמובן על הדואליות של ההוויה הישראלית בכללותה.

פרופ' נעים עריידי "משאיר את הכעס לאחרים", כבן-בית במידה שווה בתרבות הערבית ובתרבות העברית, הוא הופך את שירתו לבית משותף לשתיהן. היותו, כדבריו, "משורר ערבי-עברי ועברי-ערבי" מאפשרת לו לעמוד במקום המחלוקת ולהכיל את שני חלקיה. לפיכך, אינו חייב להיות משורר כועס, אלא דוקא משורר אוהב, אשר "משאיר את הכעס לאחרים" כשם ספרו.

פרופ' נעים עריידי תרגם לערבית משירי הספר"בכל אדם יש ארבעה בנים" 

במחשבה שנייה

1.

מֵאָז הִוָּלְדִי וְעַד שֶׁנִּשֵּׂאתִי לְאִשְׁתִּי

(לֹא בְּאֶמְצָעוּת מְתַוֵּךְ, אִם כִּי זֶה נִשְׁמָע מַתְאִים),

וְעַד שֶׁהִיא יָלְדָה אֶת יְלָדֵינוּ,

הִשְׁתַּדַּלְתִּי מְאֹד לַעֲנוֹת עַל צִפִּיּוֹת הַהוֹרִים,

מַשְׁמָע, הַהוֹרֶה הַגַּבְרִי, עִם מְעַט

חֲרִיקוֹת וּמַעֲשִׂים חֲרִיגִים שֶׁל רָצוֹן לְחַקּוֹת

אֶת הַחֶבְרָה הַמַּעֲרָבִית, מַשֶּׁהוּ שֶׁמַּקְבִּיל

לְנוֹן קוֹנְפוֹרְמִיסְט בִּזְעֵיר אַנְפִּין.

אַף כְּשֶׁסֵּרַבְתִּי לִהְיוֹת רוֹפֵא, אוֹ עוֹרֵךְ דִּין,

הֻכְתַּרְתִּי בַּתֹּאַר דּוֹקְטוֹר לְסִפְרוּת,

אִם כִּי הָיִיתִי בְּהֶחְלֵט מִסְתַּפֵּק בַּתֹּאַר הַפָּשׁוּט מְשׁוֹרֵר

בִּשְׁתֵּי הַשָּׂפוֹת הָאֲחָיוֹת הַחוֹרְגוֹת; עַרְבִית

שֶׁעֲדַיִן חוֹשֶׁבֶת בְּשֵׁמִית-קְלָסִית, וְעִבְרִית,

שֶׁנּוֹסַעַת לַמַּעֲרָב מִיָּמִין לִשְׂמֹאל.

זֶה טוֹב שֶׁזֶּה כָּךְ, רַק שֶׁזֶּה מִתְהַפֵּךְ:

לִבִּי בַּמַּעֲרָב וַאֲנִי בִּקְצֵה מִזְרָח יוֹשֵׁב,

וְזֶה הַמְּכַנֶּה הַמְּשֻׁתָּף הַיָּחִיד לִשְׁנֵי הַמְּשׁוֹרְרִים

שֶׁל הָעִבְרִית וְשֶׁל הָעַרְבִית – אֲנִי

תּוֹהֶה לִפְעָמִים כֵּיצַד גּוּף אֱנוֹשִׁי,

עִם הַרְבֵּה נֶפֶשׁ וְשֵׂכֶל וְאֵיבָרִים מְסֻגָּל לְהָכִיל

אֶת כָּל אִי הָרְצוֹנוֹת וְאִי הַתּוֹבָנוֹת וְקֵהוּת הַחוּשִׁים.

"אֵלֶּה הֵם הַחַיִּים" - יֵשׁ מִי שֶׁיֹּאמַר,

בְּעֶצֶם כֻּלָּם כָּךְ אוֹמְרִים,

אֲבָל אֵלֶּה אֵינָם הַחַיִּים.

אֲנִי מִזְּמַן הֵטַלְתִּי סָפֵק בְּשִׁיטַת הַתַּבְנִיּוֹת

וַאֲנִי מִזְּמַן הֵטַלְתִּי סָפֵק בְּכָל הָאֲמִתּוֹת

מִלְּבַד שְׁתֵּי אֲמִתּוֹת מֻחְלָטוֹת: לְהִוָּלֵד וְלָמוּת

(וּלְהִוָּלֵד וְלָמוּת בְּגִלְגּוּלֵי נְשָׁמוֹת,

וְחוֹזֵר חֲלִילָה).

אֲבָל כְּמִי שֶׁנּוֹלַד לַעֲנוֹת עַל צִפִּיּוֹת הָאֲחֵרִים

שִׂחַקְתִּי אֶת כָּל הַדְּמֻיּוֹת וְאֶת כָּל הַתַּפְקִידִים

וְאֶת כָּל הַדִּמּוּיִים, פְּרָט לִדְמוּתוֹ שֶׁל הַצָּלוּב

הַמְּעֻנֶּה הַקָּדוֹשׁ, לַמְרוֹת שֶׁנִּצְלַבְתִּי אַלְפֵי פְּעָמִים.

הַתַּפְקִיד הֲכִי גָּרוּעַ שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לְגַלֵּם

הוּא לִהְיוֹת אֶת מַה שֶּׁבֶּאֱמֶת רָצִיתִי לִהְיוֹת

מְשׁוֹרֵר כְּדָוִד, אוֹהֵב כִּשְׁלֹמֹה,

גִּבּוֹר כְּשִׁמְשׁוֹן וְאָב-רָם וּבֶן זוֹנָה.

אֲנִי מוֹדֶה בְּאֵינְסְפוֹר חֻלְשׁוֹתַי.

בִּתְקוּפַת הַבְּחִינוֹת קָרָאתִי רוֹמָנִים וְשִׁירִים

כָּךְ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִצְטַיַּנְתִּי בַּלִּמּוּדִים.

וְכָל פַּעַם שֶׁהִכַּרְתִּי בַּחוּרָה, הִתְחַלְתִּי עִם אַחֶרֶת

כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהוֹכִיחַ לְעַצְמִי

מַדּוּעַ לֹא הִצְלַחְתִּי עִם הַקּוֹדֶמֶת.

בַּצָּבָא הֶעֱדַפְתִּי לִהְיוֹת ג'וֹבְּנִיק, רֹאשׁ קָטָן,

לַמְרוֹת שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתִי קָצִין

וְכָל פַּעַם שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לִבְכּוֹת עַל כְּאֵב

שֶׁלֹּא הָיָה, הִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בְּדִמְעוֹת תַּנִּין.

אֲנִי מוֹדֶה בְּאֵינְסְפוֹר חֻלְשׁוֹתַי,

אֲנִי תָּמִים, אֲנִי פַּחְדָן וְאוֹהֵב הַרְבֵּה נָשִׁים

וְגִבּוֹרֵי הָאֶחָד וְהַיָּחִיד הוּא צַ'רְלִי צַ'פְּלִין.

2.

אֶת הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי מַתְחִילִים הַיְּלָדִים.

וַאֲנִי חַי כְּדֵי לַעֲנוֹת עַל הַצִּפִּיּוֹת שֶׁלָּהֶם.

חֶלְקָם מַרְגִּישִׁים בָּזֹאת וְאֵינָם אֲשֵׁמִים

וְחֶלְקָם מַאֲמִינִים שֶׁזֶּהוּ תַּפְקִידִי

וְאִם לֹא, אָז מַדּוּעַ הֵבֵאתָ יְלָדִים?!

אִשְׁתִּי, בִּכְלָל, מְרַחֶפֶת בָּעֲנָנִים.

(אִשָּׁה לֹא בְּאֶמְצָעוּת מְתַוֵּךְ, אִם כִּי זֶה

נִשְׁמָע מַתְאִים). הִשְׁתַּדַּלְתִּי לְהַפְגִּין אַהֲבָה

לַפֶמִינִיזְם שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ עָלָיו אָז בַּכְּפָרִים,

אֲבָל אִשְׁתִּי

אוֹהֶבֶת לְבַשֵּׁל וְלַעֲשׂוֹת סְפּוֹנְגָ'ה וּלְכַבֵּס

אֶת הַלִּכְלוּךְ מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים.

אֲנִי תּוֹהֶה לִפְעָמִים: כַּמָּה מִשְׂחָקִים

יָכוֹל הָאָדָם לְשַׂחֵק, גַּם לְלֹא בָּמָה

אוֹ אֲפִלּוּ כְּשֶׁהַקְּרָשִׁים שְׁבוּרִים?!

אֲנִי מִזְּמַן מֵטִיל סָפֵק בְּכֹשֶׁר הַמִּשְׂחָק

שֶׁלִּי וּבְכֹשֶׁר הַהַקְשָׁבָה שֶׁלִּי לַתְּנוּדוֹת

שֶׁעוֹשִׂים הַחַיִּים.

אִם אֵלֶּה הֵם הַחַיִּים, אֲנִי מְסָרֵב

לְהָבִין אוֹתָם וּלְהַצְדִּיק אוֹתָם וְלִבְרֹחַ

מֵהֶם. אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר: בּוּשָׁה וְחֶרְפָּה!

הִגִּיעַ הַזְּמַן לְפֶסֶק זְמַן שֶׁנִּדְרָשׁ מִזְּמַן,

בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֵין יוֹתֵר תְּשׁוּבָה וְאֵין

יוֹתֵר רֶגֶשׁ וְאֵין יוֹתֵר זְמַן לַזְּמַן וְלִי אֵין יוֹתֵר

זְמַן לְחִזּוּרִים.

                  מתוך "משאיר את הכעס לאחרים", הוצאת "גוונים", 2006

מתוך ההפקה המקוונת של פסטיבל מטולה ה-12, "עיין ערך שירה" בעריכת שרית שץ, גיליון 32