ידידי, משורר קשיש, אמר:

      שירה היא מתנה –

      שאינה ניתנת לכל החיים. 

 

                            קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

daganyamcover front

מרתק למצוא את מה שלא חפשתי

במקום בו הסיכויים אינם ברורים.

 

                              

                      קראו עוד  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
pic2 

אדם מרחיב דרך
ולא דרך מרחיבה אדם                   

                         (קונפוציוס)

 

                     קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


pic3

האתר של נילי דגן

אלי הירש קורא שירה

אלחנן ניר, מי שנפלה עליו מפולתeli hirsh

פורסם בתאריך 12 בספטמבר 2014 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

יש חילונים שאומרים, בנימה שיש בה התנשאות, שלדתיים קל יותר, יש להם אמונה, והאמונה חוצצת ביניהם לבין ריקנות החיים שהחילונים מעזים להתמודד איתה במישרין – מסוג ההכללות שגם מעט האמת שיש בהן מתפוררת כשחושבים עליה ברצינות. וההכללה הזאת כוזבת גם כשדתיים משתמשים בה בכיוון ההפוך, כדי להתנשא על חילונים. כאילו דת היא שיקוי פלאים שמושיע מסכנת הריק. כאילו אלוהים יכול באמת להושיט עזרה למי שנחנק בתוך בדידות או נאבק באימי הטירוף. כאילו האמונה יכולה להושיע אדם שנפלה עליו מפולת, מפולת ממשית או מפולת פחדים וספקות, והוא "ספק חי, ספק מת, ספק שם, ספק אינו שם".

מה שהופך את אלחנן ניר לאחד המשוררים הבולטים בדורו היא נכונותו לפורר את ההכללה הזאת. בניגוד לרוב המשוררים הדתיים שהתחילו לכתוב בעשורים האחרונים, שירתו בוחנת באומץ את גבולות האמונה. וכשקוראים את ספרו השלישי, "מי שנפלה עליו מפולת", מתבררות שתי אמיתות. ראשית, שבמצבים מסוימים אין שום נחמה, לא באמונה ולא מחוצה לה. ושנית, שהאמונה, דווקא היא, עלולה להיות גם מקור של כאב ובדידות, עיוורון ויאוש.

שם הספר לקוח ממשנה שעוסקת בפיקוח נפש: מי שנפלה עליו מפולת מצווה להציל את חייו, גם ביום הכיפורים, גם בשבת, גם אם מאמצי ההצלה כרוכים בעבירה. אבל מה עם זה שלא נפלה עליו מפולת, שואל ניר באחד משירי הפתיחה לספר, ולכן הסכנה שהוא שרוי בה אינה ניתנת למדידה בכלים הלכתיים, ואף על פי כן נפשו מתפרקת? מי יושיט לו עזרה ביום הכיפורים, או בשבת, ואפילו ביום חול? מי בכלל מבין או יודע מה קורה לו?

דת, כמו כל אידיאולוגיה, מחזקת בעיקר את הקהילה, לאו דווקא את היחיד, והקהילה יכולה להשתמש בכוחה כדי לעטוף ולנחם, אך גם כדי לבודד ולדכא. ומה שמעניק להתרסה שניר מנסח בשיריו תוקף מיוחד היא העובדה שהיא אינה מכוונת רק כלפי אלוהים, שלא שומע ולא עונה, אלא בעיקר כלפי הקהילה, וליתר דיוק: כלפי המסורת והממסד הרבניים שמכוונים אותה. גם הם נוהגים לעיתים קרובות מדי כמו אלוהים: לא שומעים ולא עונים, ואפילו לא רואים.

לכך מצטרפת עובדה נוספת, שמעצימה אף היא את עוצמת ההתרסה. ניר עצמו הוא רב, ליתר דיוק: ר"מ. לא רב גדול, לא ראש ישיבה, אלא רב המלמד תלמוד בישיבת הסדר, ולעובדה הזאת יש ביטוי גלוי בשער השני של הספר, "על הרבי גאוותו", שדמות הרב הקטן או הגדול מעוצבת בהם בחמלה, בהומור, מתוך הזדהות, אבל גם באירוניה אכזרית. מה באמת קורה לרב כזה, שנפשו וחייו אחוזים ברשת הממסדית, רשת הדוקה של חובות ומצוות, של "אמונה", המגלה בתוך נפשו או מחוצה לה ריק ומפולת, כלומר יאוש?

אין לו ברירה אלא לקרוס פנימה. בהעדר יכולת ממשית לבקש עזרה, הוא בוחר במוצא היחיד שנותר פתוח, וצולל אל תוך התוהו ובוהו הפנימי של הנפש: מותיר את החוץ שלם וסדור, ומתפרק בתוך עצמו. זוהי המפולת שהספר עוסק בה, והיא מגיעה לשיאה בשער שחותם את הספר, "איתנים", שעוסק באשפוז במחלקה פסיכאטרית. המאושפז הוא אולי המשורר עצמו, אולי לא, קשה לדעת, משום שניר מקפיד על שני עקרונות בתיאור ההתפרקות הנפשית: על היציבות של מה שנותר מחוץ לנפש, ועל הריקנות הלא מפוענחת שמתגלה בתוכה. ואין שום הוקוס פוקוס, שום צבעוניות יונה וולכית או ואן-גוכית, שום פרץ מושיע של אמונה זכה, שמצליח לחבר בין החוץ והפנים, רק שיבוש, מרחק וכישלון: "אני מתפרק. זו לא מטאפורה. אפילו לא תחושה".

eki hirsh nir 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

למאמר המקורי

חזרה לדף הראשי "אלי הירש קורא שירה"

 

صندلی مدیریتی صندلی اداری میز اداری آموزش زبان انگلیسی مارکت اندروید تور محسن چاوشی مسیح و آرش پروتز سینه پروتز باسن پروتز لب میز تلویزیون ساعت مچی فروشگاه فایل