אלף שירים אשיר ונעמי
עם רן כרמי
נעמי ביקשה שלא יישאו הספדים על קברה.
"כשמישהו מספיד הוא מדבר, בדרך כלל על עצמו. ואני רוצה שהאירוע כולו יהיה שלי".
נעמי שמר היא פס הקול של הארץ. אולי של חיינו. ושוב אתה מטפס בשביל עיזים עלום, שיחי הפטל נוגסים בבשר החשוף, ממולל אניצי זעתר והנעל הכבדה פוצעת נחל מפכה ומתיזה ניחוחות מנטה.
ועל כך, על האהבה שאינה תלויה בדבר, שילמה מחיר כבד. אלה שינקו את חלבה ולשדה ובנו קריירות מפוארות בזכותה, הפקיעו אותה אל מחוץ למחנה והתעמרו בה. היו, אף, שהחרימו ערב הוקרה לכבדה.
והלב נשבר.
"אין דבר שלם יותר מלב שבור".
אני אוהב לשמוע את נעמי מבצעת את שיריה, למרות שיש מבצעים טובים ממנה. הידיים עלי פסנתר הם ידי הנעמי. והקול? מסע מופלא אל בורות המים. ההרמוניות פשוטות לכאורה. חפות ממורכבות המאפיינות את ארגוב או את כספי. ועם זאת, אין מתאימות מהן להעברת המסר. המילים והלחן, שניהם מבית היוצר שלה, משתרגים זה בזה וכאילו פרצו לחלל העולם בטבעיות גמורה, מציפים כל חלקה טובה.
אני אוהב אהבת נפש את נעמי.
נעמי שמר - אל בורות המים
אל בורות המים
מאהבתי
הלכתי אל בורות המים
בדרכי מדבר
בארץ לא זרועה
מאהבתי
שכחתי עיר ובית
ובעקבותיך -
בנהיה פרועה -
אל בורות המים, אל בורות המים
אל המעין אשר פועם בהר
שם אהבתי תמצא עדין
מי מבוע
מי תהום
ומי נהר
רק אהבתי
נתנה לי צל בקיץ
ובסערת החול הנוראה
רק אהבתי
בנתה לי עיר ובית
היא חיי, והיא
מותי מדי שעה
אל בורות המים...
שם התאנה
ושם שתילי הזית
ופריחת הרימונים המופלאה
שם אהבתי
השיכורה ולא מיין
את עיניה תעצום לאט לאט
הזנת תוכן: 7.10.2014
חזרה לדף הראשי "מאחורי המילים"
