ידידי, משורר קשיש, אמר:

      שירה היא מתנה –

      שאינה ניתנת לכל החיים. 

 

                            קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

daganyamcover front

מרתק למצוא את מה שלא חפשתי

במקום בו הסיכויים אינם ברורים.

 

                              

                      קראו עוד  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
pic2 

אדם מרחיב דרך
ולא דרך מרחיבה אדם                   

                         (קונפוציוס)

 

                     קראו עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


pic3

האתר של נילי דגן

לטפס על ההר, או: איך לכתוב

 מאת ארנה קזיןmountan

"כתיבת ספר היא מאבק נוראי ומתיש," כתב הסופר ג'ורג' אורוול, "כמו התקף ארוך של מחלה מכאיבה." ובכל זאת, מאז ומעולם אנשים אוהבים לכתוב ומנסים את כוחם בכתיבה, וכיום – יותר מאי-פעם. אנשים רבים שמעולם לא כתבו, או שכתבו ורוצים להמשיך לכתוב, מבקשים שוב ושוב למצוא את הדרך הייחודית שתאפשר להם להעלות על הכתב את הרעיונות והסיפורים והתמונות שגודשים את ראשם.

כמו הסופרים הגדולים ביותר, גם מי שעושים את צעדיהם הראשונים בכתיבה מתלבטים בכל שלב ושלב של הדרך. ההשראה מובילה לכתיבה, הכתיבה מביאה השראה, ובין לבין – כולנו זקוקים ליד מכוונת שתעזור לנו לעשות נס: ליצור יצירה ספרותית מקורית ובעלת עוצמה, לברוא במילים עולם שלם ומעורר אמון שיזמין את הקוראים לצלול לתוכו ולהתענג עליו.

"לטפס על ההר, או: איך לכתוב" הוא מדריך כתיבה חכם ותמציתי שכולל עקרונות יסוד המתאימים לכל סוגה של כתיבה ספרותית, אם בדיונית (סיפור קצר, נובלה, רומן), ואם לא-בדיונית (ממואר, מסה אישית, ביוגרפיה ועוד). בהתבסס על ניסיון רב כמנחת סדנאות כתיבה מוערכת וכמלווה אישית של כותבים, עונה ארנה קזין על שאלות מרכזיות שמטרידות כל כותב וכותבת: איך להתגבר על מחסום כתיבה, איך להתחיל לכתוב, איך להתמיד בכתיבה אחרי דעיכת ההתלהבות הראשונית, איך לתקן ולשפר כתב יד, וגם - איך לא להרים ידיים בטיפוס על ההר הגבוה כל כך, בדרך לפסגה היצירתית המיוחלת.

זהו ספר מלא השראה, וזו יצירה בפני עצמה על אהבת הכתיבה ועל כותבים ידועי שם; ספר שיכול לשמש בן לוויה מסור ונאמן לכל כותב וכותבת (בין שהם עמלים על טיוטה ראשונית ובין שהם כבר פירסמו וזכו להכרה). קזין מביאה ציטוטים של ענקי ספרות על אודות תהליך הכתיבה שלהם, ומספרת מניסיונה האישי ככותבת, ובתוך כך חושפת כללי ברזל של כתיבה, לצד טכניקות פשוטות להתמודדות עם מחסומים או עיכובים.
ארנה קזין היא סופרת, מסאית וכלת פרס ראש הממשלה לסופרים עברים. קזין מנחה כותבות וכותבים בקבוצות ובאופן אישי. "לטפס על ההר, או: איך לכתוב" הוא ספרה החמישי.

 

ארנה קזין: הערות ביוגרפיותorna kazin photo

ארנה קזין היא סופרת, מסאית ומנחת כתיבה. היא נולדה בסקוטלנד ב-1967 וגדלה ברמת גן. במשך כעשרים שנה כתבה ביקורת תרבות בעיתונים, בהם "חדשות", "העיר" ו"הארץ". ב-2009 זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עברים.

בראשית 2013 הקימה קזין את "תחנת כתיבה", שירות של הנחיה וליווי בכתיבה, יחד עם דנה אולמרט ודפנה בן-צבי. קזין מנחה בקבוצות ובאופן אישי כותבות וכותבים בכתיבה ביוגרפית, בכתיבת ביקורת ובכתיבת סיפורים קצרים במגוון אכסניות, אקדמאיות ואחרות.
מיצירתה ראו אור עד היום: "במרחק הליכה" - חיבור על תרבות הצריכה (בבל, 2004), "פיקניק" - אסופת סיפורים קצרים (הקיבוץ המאוחד, 2006), "על הנוחוּת" - חיבור של ביקורת תרבות (בבל, 2008), ו"אפס עד 12 - יומן השנה הראשונה" (הקיבוץ המאוחד, 2011). נובלה פרי עטה, "דיסטנס", ראתה אור באנתולוגיה "מאחורי הכסף יש סיפור" (אחוזת בית, 2010), והחיבור הביוגרפי "אמא: בליץ! - לונדון, מלנכוליה ועסקים כרגיל", ראה אור בכתב העת "גרנטה" הישראלי (גיליון ראשון, מאי 2014).
קזין חיה כיום בתל אביב עם בת זוגה ושתי בנותיהן.

 

פתח דבר

למה לכתוב

מהו הדבר הראשון שאתם עושים לפני שאתם מתיישבים לכתוב? אצלי זה עניין של תאורה. בפינת העבודה שלי אשר בחדר השינה, יש שני חלונות גדולים שתופסים כמעט את הקיר כולו: אחד ממזרח ואחר מצפון-מזרח. יותר מדי קרניים בוהקות של שמש ים-תיכונית נכנסות לחדר בשעות הבוקר, שעות העבודה הטובות שלי. לכן, לפני הכול אני מגיפה את התריסים.
בוקר הכתיבה שלי מתחיל בשאון חריקת הגלגלת שמורידה את התריס ומעמעמת עוד ועוד את האור, עד שנשאר ממזרח רק חריץ קטן, פס של פז, שאינו נוגע במסך המחשב. ומולי: רצועה צרה של שמים תכולים, קצה צמרת הג'קרנדה של השכנים - עלווה ירוקה, פרחים סגולים - וגם צינור ביוב אחד מפלסטיק אפור, שבוקע מתוך קיר מפוחם וסדוק ונכנס לקיר אחר.

"יש להימנע ממקומות עבודה נאים ומושכים," כתבה המסאית אני דילארד בממואר "חיי הכתיבה" (The Writing Life). "מה שרצוי הוא חדר ללא נוף, כדי שהדמיון והזיכרון ייפגשו בחשכה."
וג'ון אפדייק כתב בממואר שלו, "מבוכה" (Self-Consciousness: Memoirs): "כתיבה היא, לפנַי ולפְנים, עניין אפלולי." אפדייק תיאר בספרו ימי קיץ מופזים שבהם היה מבלה שעות ארוכות בחוף הים, פרושׂ וחשוף, כדי לרסן את מחלת הפסוריאזיס, להיטיב עם עורו הנגוע ולהעלים את כתמי המחלה. רק השמש ידעה לתת לו מזור. אבל שעות השיזוף הנעימות והחיוניות לגוף ולעור, כמו גם לנפשו הסובלת ממבוּכת החולי והחריגוּת, היו בשבילו שעות רעות לכתיבה. "ניסיתי לכתוב ולקרוא - אבל המאמץ המנטלי וקשיי הראייה הובילו תמיד לכאבי ראש ולבחילות." הקרניים שמתקיפות את העור ואת העיניים גם מתקיפות את רצף המחשבה, כתב אפדייק, וקבע שאי-אפשר לכתוב באור השמש העזה.
כתיבה היא עניין אפלולי במובן נוסף, שמובלע בדבריו של אפדייק. "לכתוב זה קל," אמר עיתונאי הספורט האמריקאי רד סמית, "כל מה שצריך לעשות הוא לשבת ליד מכונת כתיבה ולקרוע את הוורידים." "לכתוב זה קל," הוסיף פעם הסופר והעיתונאי ג'ין פאולר, "כל מה שצריך לעשות הוא לבהות במסך עד שטיפות של דם נקוות על המצח שלך."

ג'ורג' אורוול כתב בחיבורו מדוע אני כותב ש"כתיבת ספר היא מאבק נוראי ומתיש, כמו התקף ארוך של מחלה מכאיבה." אורוול הסיק מכך ש"אדם לא היה לוקח על עצמו דבר כזה אילולא הונע על ידי איזה שד שהוא לא מסוגל להתנגד לו או להבין אותו. ככל הידוע, השד הוא פשוט אותו האינסטינקט שגורם לתינוק לצרוח כדי לקבל תשומת לב."

במסה "לשאת ולתת עם המתים" (Negotiating With the Dead: A Writer on Writing) כתבה הסופרת הקנדית מרגרט אטווד ש"כתיבה כרוכה כנראה בחשכה, ובדחף להיכנס אל החשכה, ואם מתמזל המזל, אפשר להאיר את החשכה, ולהביא ממנה דבר-מה בחזרה החוצה אל האור."
והלן סיקסו, בספרה "שלושה שלבים בסולם הכתיבה" (Three Steps on the Ladder of Writing), קבעה שהכתיבה באה מהעולמות התחתונים, אי-שם למטה. שמו של המקום שבו מתרחשת הכתיבה משתנה, לדבריה, בהתאם לכותבת ולכותב המסוימים. "יש הקוראים לו גיהינום," טענה סיקסו, "וזהו כמובן גיהינום טוב, רצוי." בכל מקרה, היא הדגישה, צריך "לטפס כלפי מטה" כדי להגיע אליו.

מהו הגיהינום הזה שצריך לרדת אליו כדי לכתוב? מדוע בעצם אי-אפשר לכתוב בגן העדן דווקא? או סתם כך, בשִגרה הקיומית, לאור היום, ובהנאה לשמה? אני חושבת על הגיהינום הטוב של הכתיבה בעזרת המונח "כּנוּת". אני חושבת על הגיהינום של המבט הכּן במראה. אני חושבת על כמה נורא, כמה מענה לפעמים, להתבונן בעצמנו בכנוּת, בלי כחל וסרק, בלי להדחיק ובלי לייפות. "לכתוב, משמע להעמיד את עצמך למשפט," כתב המחזאי הנורווגי הנריק איבסן. קשה להעמיד את עצמנו למשפט, אבל המאמץ משתלם. אפשר לכתוב בגן העדן - באזור הנוחוּת, במחוזות שביעות הרצון - אבל מה שיישאר מכתיבה כזאת לנו, הכותבים והקוראים, לא יהיה בעל ערך רב במיוחד.
סיקסו כתבה שלפעמים אין ברירה, והכותב או הכותבת צריכים להרוג את עצמם בזמן הכתיבה. "הספר היחיד שראוי לכתוב הוא זה שאין לנו אומץ לכתוב. זהו הספר שמכאיב לנו (הכותבים), שגורם לנו לרעוד, להאדים, לדמם. זהו קרב נגד עצמנו, נגד המחבר או המחברת; אחד מאיתנו צריך לנצח, או למות."
עכשיו אני שואלת את עצמי: באיזה אופן עלי לדמם בכתיבת הספר הזה שלפניכם? והאם אכשל אם לא יוקז דמי? עוד נראה. עוד אראה.

הבחילה והחרדה והכאב, וגם המאמץ - עם כל העונג העמוק הגלום בהם - אינם זרים לי בכתיבה. בשבילי, הכתיבה היא כמו טיפוס על הר. אני סובלת בשגרה מקוצר נשימה. פעם, מזמן, הייתי ספורטאית - שחקנית נבחרת ישראל בכדוריד! - אבל כבר עשרים וחמש שנה שאני לא מאתגרת את הגוף. יש לי סטמינה - כוח התמדה - אבל אין לי כושר. לכן טיפוס על הר בשבילי הוא לא עניין של מה בכך.
כתיבה היא טיפוס על הר עם כל הזיזים והבקיעים שאפשר לתפוס בדרך, כדי להיאחז בהם, להציב את כף הרגל, ולהמשיך - הזיזים והבקיעים הם הרעיון והזיכרון והאסוציאציה שצצים כאן ושם, פרטֵי מידע שנלמדים ונאספים, צירופים יפים של מילים. כתיבה היא טיפוס על הר עם הנשימה המתקצרת והמאמץ וההתמדה - לבנות את המשפט, את הפסקה, את הדמות, את הפרק, את הסיפור, את המסה. וכן, עם הניסיון המתיש לגעת במה שאי-אפשר לגעת בו. עם השאיפה המתישה לכֵנוּת.

כתיבה היא חיפוש אחר השבילים הטובים ביותר לטיפוס, אבל היא גם פניות שגויות והליכה בדרכים ללא מוצא, והתחמקות ממפולת של סלעים. ורוב הזמן קשה להעריך כמה עוד נשאר לטפס. ממשיכים - גם כשקשה. בדרך למעלה לא מפסיקים.
רק כשמגיעים לפסגה, כמעט בלי נשימה, אפשר לנוח ולהשקיף סביב. שום דבר לא עומד לפנינו להכשילנו - שום פחד, שום צל. האוויר אמנם דליל, אבל די בו כדי להשיב את הרוח. לא צריך הרבה חמצן.

אלא שלא נשארים זמן רב בפסגה. לפני שנפרדים מההר הזה של הכתיבה, צריך לחזור כל הדרך למטה, לבלום, להיזהר שלא למעוד. הירידה התלולה הזאת משולה לשלב שבו אנחנו שולחים את כתב היד לקוראים ראשונים ומקבלים הערות; ולשלב שבו אנחנו שולחים את כתב היד להוצאות לאור ומקבלים מכתבי דחייה ("תודה על כתב היד. לצערנו הוא נמצא בלתי מתאים לתוכנית ההוצאה לאור שלנו לשנה זו"); ולשלב שבו כתב היד מתקבל ("אנחנו שמחים להודיעך כי...") ודורש פרק ממושך וחיוני של דיאלוג עם העורכת או העורך; ולשלב שבו כתב היד נשלח לעורכים וחוזר מהם, הלוך ושוב, הלוך ושוב; ולשלב של תיקוני הלשון וההגהות. כן, גם ירידה מהר תלול היא מאמץ לא קטן (סיקסו כתבה שהטיפוס כלפי מטה קשה יותר מהטיפוס כלפי מעלה, כי בדרך למטה צריך להעפיל אל מעבר לפחד שלנו, הפחד פן נגיע לְמקום שאסור לנו להיכנס אליו, המקום שבו אנחנו לא רצויים), וביצירה הבאה: שוב עלייה, שוב התנשפות, שוב טיפוס.

האם המטאפורה של טיפוס על הר לוכדת היטב את הקושי בה"א הידיעה של הכתיבה?
אני לא יודעת. אני לא שומעת את התשובה. אני כותבת לעצמי. אני לבד בַּחדר האפל.
אבל טוב, בינתיים אני משאירה את המטאפורה הזאת על הדף, לא מוחקת, וממשיכה לפסקה הבאה.
הבה נשתהה עוד רגע כאן, לפני שניכנס לגופו של העניין שלנו: איך לכתוב. לפני שנתיישב לכתוב, ונגיף את התריסים, ונוריד את הצִילונים, ונעלים את הנוף, ונסדר שקט ואפלולית מתאימים לעבודה - כדאי להתעכב עוד רגע על שאלת השאלות: לָמה לכתוב? אם זה עניין קשה כל כך, בלתי מתגמל כל כך, חולה, כואב - למה בעצם לטרוח?

השאלה הזאת הולידה אינספור מסות אישיות מקסימות ונבונות שכתבו סופרים על מלאכתם. רבות מהן מתחילות בהצהרה מעין זו: אני כותב כי אני לא יודע לעשות שום דבר אחר. בדרך כלל זו תשובה נכונה, אבל לצורך שלנו, היא אינה מספיקה. ובעצם, זו תשובה על השאלה "מדוע לכתוב?" (מאיזו סיבה) ולא על השאלה "למה לכתוב?" (לאיזו תכלית). וממילא, מסקרן לנסות להבין מדוע בעצם אנחנו לא יודעים לעשות שום דבר אחר, ולמה זהו הדבר היחיד שאנחנו עושים. את מה זה משרת. בשביל מה זה טוב. "לא לחם תעניק לך הספרות, ולא קיבה שבה תוכל לעכל את הלחם," כתב תומס קרלייל הסקוטי לראלף וולדו אמרסון האמריקאי. "בשם אלוהים, עזוב אותה כעת." ובכל זאת, למרבה המזל וההשראה, לא זה עזב את הכתיבה ולא זה. והכתיבה לא עזבה אותם.

נדמה שאורוול אמר הכול במסה מדוע אני כותב. ארבעה מניעים - סוגי תכלית - עיקריים מצא לכתיבה: המניע האגואיסטי ("רצון להיראות חכם, שידברו עליך, שיזכרו אותך אחרי מותך, להיפרע מהמבוגרים שזילזלו בך במופגן בילדוּת"), המניע האסתטי ("תפיסה של יופי בעולם שבחוץ, או, מצד שני, במילים ובסידורן. הפקת הנאה מהשפעת צליל אחד על משנהו, מהלכידוּת של פרוזה טובה או מהקצב של עלילה טובה. רצון לשתף בחוויה שמרגישים שהיא בעלת ערך ואסור להחמיץ אותה"), המניע ההיסטורי ("שאיפה לראות דברים כפי שהם, לגלות עוּבדות אמיתיות ולשמר אותן למען הדורות הבאים"), והמניע הפוליטי ("שאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה"). אני חותמת על כל ארבעת המניעים האלה בלי הסתייגות.
המסאית האמריקאית ג'ואן דידיון דווקא הסתייגה מקביעותיו של אורוול - או הוסיפה דגש משלה - בחיבורה שנושא את השם הזהה, Why I Write: דידיון לא מאמינה אלא במניע האגואיסטי.

במידה רבה, כתיבה היא הדרך שלי לומר אני, לכפות את עצמי על אנשים אחרים, לומר הקשיבו לי, ראו את הדברים דרך העיניים שלי, שנו את דעתכם. זו פעולה תוקפנית, אפילו עוינת. אפשר להסוות זאת [...] בעזרת נימה של הצעה במקום טענה, רמיזה במקום קביעה - אבל אי-אפשר להתחמק מהעובדה שהצבת מילים וסידורן על דף היא טקטיקה של בריון מוסווה; זו פלישה, כיבוש המרחב הפרטי ביותר של הקורא בידי הרגישויות הפרטיות של הכותב.

אני דילארד, בממואר "חיי הכתיבה", כתבה משהו דומה, אבל בנימה מאשימה פחות, אוהבת יותר: "תפקידך הוא בדיוק זה: להעניק קול להשתאות האישית שלך." זוהי השתאות מסוימת, פרטית, רק שלך, השתאות שלא קראת בשום מקום אחר, השתאות שאף אחד אחר לא חשב להשתאות.

ואני, למה אני כותבת? איעזר בניסוחו של הסופר והמבקר האמריקאי אלפרד קאזין (אין בינינו יחסי קרבה): אני כותבת "כדי לבנות לעצמי בית, על הנייר ובראשם של אחרים". אני כותבת כדי להיות המספרת של הסיפור שלי - כדי ליצור לעצמי מרחב שבו אינני דמות בסיפור של מישהו אחר. אני כותבת כדי לבטא את החלקים שבי שאין להם חיים שלמים ומלאים בעולם שמחוץ לכתיבה, ובהם המלנכוליה, הכעס, אולי גם התבונה. רגע, בעצם גם האהבה - האהבה שאפשר לאהוב בלי סייג ובלי בושה.
אני כותבת כדי לגעת בסטיות שלי, בגחמות שלי, באלימות שלי, באסתטיקה ובאתיקה שלי. אני כותבת כדי להיות נוכחת כל כולי. וכדי להיות מתבוננת כל כולי. אני כותבת כדי לשבור שתיקה.

בסיפורים שלי, במסות וברשימות אוטוביוגרפיות, אני מנסה, למשל, להכיר את הקושי היסודי שלי לשמוח. בסיפור אחד אני כותבת בגוף ראשון כאם שנוטשת את ילדיה. בסיפור אחר אני מתארת כלב שקפץ למים ולרוע המזל שופד על מוט ברזל. הילד שבא איתו לים רואה אותו קרוע ופעור, מעלה קצף ומדמם, ולבו יוצא אליו, והוא מושך ברצועה, מנסה להציל את כלבו אהובו, למשות אותו מהמים, להוריד אותו מהמוט, והוא מושך ברצועה, והכלב ששופד נקרע, והילד מושך עוד ועוד, והקריעה הולכת ומעמיקה. במסה ביוגרפית אני מתחקה אחר ימיה של אמי כתינוקת וכילדה בודדה בלונדון המופגזת בתקופת המלחמה. ואני מסיבה את המבט באותן שנים גם אל וירג'יניה וולף, שגרה לא רחוק מאמי, וראתה איך לונדון שלה הופכת לעיי חורבות, איך לא נשאר כמעט כלום מהבית שבו כתבה כל כך הרבה יצירות (הבית שלה שספג פגיעה ישירה), ולקול המפציצים מן האוויר היא הלכה, וירג'יניה וולף, ושקעה בנהר של דיכאונה. בסיפור בלשי אני כותבת על אם שבתה התינוקת אבדה - ספק נחטפה בידי רוצח סדרתי פסיכופת, ספק נעלמה בגלל הקושי הנורא של האם למלא את תפקידה. חוויות רגשיות מעין אלה לא יכולתי, ואינני יכולה, לקיים או להביע במילים בעולם שמחוץ לכתיבה.
אבל כל זה לא היה שווה הרבה אלמלא הייתי כותבת לתכלית אחת נוספת: כדי להביא לידי מיצוי את האהבה שלי למילים ולמשפטים. ואולי זהו התיאור המדויק ביותר של המניע לכתיבה בשבילי: אני כותבת כי אני מבקשת ליצור טקסטים שהם - בלשונה של סוזן סונטג - "חכמים יותר ממני". ויפים יותר ממני. ואמיצים יותר ממני.

*

ב"לטפס על ההר, או: איך לכתוב" אני מבקשת להעביר אל הקוראים-הכותבים מקצת מדברֵי התבונה שמצאתי במדריכי כתיבה לאורך שנים רבות של קריאה, ובמסות על אודות הכתיבה שחיברו סופרים אהובים עלי, בדרך כלל בשפה האנגלית, אשר העניקו לי רשות והשראה ועידוד לכתיבה.
אנסה כאן להביא גם מעט ממה שלמדתי משנים רבות של ניסיון אישי בכתיבה - חצי יובל של כתיבה ללא הפסקה - ובהן שנים של כתיבה תכופה, כמעט יומיומית, בעיתונים, כתיבה מפרנסת עם דד-ליינים וסיפוקים מיידיים; ושנים של כתיבה חפוזה פחות, מעוכבת יותר, כתיבה ספרותית - של סיפורים, ממוארים, יומן ומסות - שאין בה פרנסה, וסיפוקיה נדירים אך יקרים.
לא פחות מכך, אני מבקשת להעלות כאן מפירות ניסיוני כעורכת וכמנחה של כותבים ושל סדנאות כתיבה. זכיתי - ועדיין אני זוכה - ללוות עשרות רבות של כותבות וכותבים בעבודה על כתבי היד שלהם, בעיקר בפרוזה לא-בדיונית (ממוארים, ביוגרפיות ומסות אישיות), אבל גם בפרוזה בדיונית (סיפורים קצרים ונובלות). שוב ושוב אני חוזה בפלא, שהוא בעצם בכלל לא פלא אלא המלאכה עצמה: תהליך הסבתה והבשלתה של טיוטה חלקית, חסרה, ליצירה ספרותית שלמה ובעלת ערך.

בפרקים שלפניכם אנסה להעלות רעיונות מועילים לכתיבה בכמה היבטים, ועיקרם: איך לאפשר את הכתיבה - בפרקים "איך לבוא לידי כתיבה" ו"איך להתחיל", הנוגעים במחסום הכתיבה, על מופעיו הנוראיים והסתמיים ביותר; איך להתמיד בכתיבה - בפרק "איך להמשיך", הנוגע בארגון והעמקה והמשך העבודה; ולא פחות חשוב: איך לכתוב היטב - בפרקים "איך לשפר" ו"איך לתקן", שנכתבו בין השאר בהשראת שני מורים גדולים: אי-בי וייט האמריקאי וג'ורג' אורוול הבריטי. בפרקים האלה אני מנסה לשרטט לעצמי, ככותבת וכמנחה של כותבים, קווי מִתאר למִשנה סדורה ביחס לסגנון: איך לכתוב במובן של "איך נכון לכתוב".
אני יודעת: "נכון" ו"לא נכון" הם מושגים שאבד עליהם כלח בעידן זה של פוסט-מודרניות ושל "הכול הולך". תפיסת עולם מגובשת ביחס לסגנון היא פאסה ממש. את תפיסת העולם שלי ביחס לסגנון אפשר לשייך לאסכולה מסוימת, שמרנית במידה רבה, אנגלוסקסית לפנַי ולפנים.

ובכל זאת, אני מאמינה שהעקרונות שאֲכַנס כאן טובים לכתיבה בכל סגנון ובכל שפה, ובמיוחד בשפה העברית. והעקרונות האלה טובים לכל צורה של כתיבה: פוסט בבלוג, סיפור קצר, רומן עב כרס, מסה אישית, ממואר, ביוגרפיה, סיפור ילדים, ואפילו, במידה ידועה, פואמה ושיר. אני משוכנעת שטוב לכל הפחות להכיר את העקרונות הללו, לקיים איתם שיחה. אני חושבת שהשיחה הזאת אינה זוכה למקום של כבוד במקומותינו - בתרבות הכתיבה בעברית.

הזמנה דומה לשיחה גלומה גם בפרקים האחרונים - "איך לגמור", "איך להיפרד" ו"למה לקרוא", שנוגעים באופן שבו הכתיבה הפרטית, הכמוסה שלנו, זו שמתקיימת בינינו לבינינו בחדר האפל, כרוכה תמיד בשיחה רבת משתתפים. במיטבה, היצירה שלנו היא גם תוצר של חיפוש אחר הקשר בינה לבין יצירות ספרותיות אחרות בכל הזמנים. זהו חלק חיוני ממה שמכונה בעברית "הוצאה לאור". היצירות שנכתבו באפלת החדרים מוגפי התריסים יוצאות אל האור. הן נפגשות, לכל הפחות, באורן הנעים, הממוקד, של מנורות הקריאה.

מדריכי הכתיבה שליוו, ועדיין מלווים את ימַי, הם בשבילי ידידים, שותפים לשיחה מתמדת. כשנטלי גולדברג האמריקאית כותבת במדריך הכתיבה הבודהיסטי שלה, "לכתוב עד העצם" (Writing Down the Bones: Freeing the Writer from Within), ש"אנחנו חשובים, והחיים שלנו חשובים, מופלאים ממש, והפרטים של חיינו ראויים לתיעוד", ומדגישה שאילו לא היו חשובים הפרטים המסוימים של חיינו המסוימים, "אפשר היה לקפוץ מהגג כי מה זה כבר משנה" - היא מעודדת אותי להשתהות על הפרטים היומיומיים ביותר של הסיפורים המסוימים שלי, ולהעביר את העיקרון ההומניסטי הזה לכותבים ולכותבות שאני מנחה, שמוטרדים כל העת בשאלות כמו "את מי זה מעניין?" ו"למה שמישהו ירצה לקרוא איך נראה היום הפרטי שלי?"

כשמרגרט אטווד שואלת, במסה על הכתיבה "לשאת ולתת עם המתים", מה טיבה של מערכת היחסים בין שתי הישויות שחיות יחדיו תחת שם אחד - הסופר ו"הסופר", כהגדרתה - זו שאלה שמעניינת אותי מאוד, ואני משוחחת איתה על כך. אטווד מתכוונת למערכת היחסים בין האדם שמתקיים כאשר הכתיבה אינה מתרחשת - "זה שמוציא את הכלב לטיול, אוכל דגני בוקר מחיטה מלאה לשיפור העיכול, מסיע את המכונית לחניון רחיצה" - ובין האדם האחר, "האפלולי יותר", כדבריה, שמשתמש באותו גוף ו"באין רואה מבצע את מעשה הכתיבה".
כשהיא תוהה על מערכת היחסים בין שתי הישויות האלה, אני מנסה לענות על השאלה הזאת בעצמי, ביחס לאישיות הכפולה שלי, ביחס לדיאלוג שמתקיים, או לא מתקיים, בין שתי הפרסונות שחיות בתוכי. מעניין איך הן משפיעות זו על זו! מה קורה כשארנה, האישה שמחוץ לכתיבה, מתבגרת ולאט-לאט נפרדת מהחרדות שלה - הודות לטיפול מקצועי ממושך ומעמיק, ובעקבות שיעורי החיים - ומפֵרה את הבדידות הקיומית, ומגלה אהבה, ועושה לה משפחה? באיזה אופן היא משפיעה כעת על הארנה הכותבת, זו שאינה אמורה להיות - שלא יכולה להיות, שאף פעם לא היתה - כל כך מיושבת בדעתה, כל כך נינוחה?
האם אפשר לגשת לגיהינום הטוב של הכתיבה כשהנפש אינה מסוכסכת עד לזרא? שימו לב: אני חושבת שכן. חברה שלי, סופרת שקוראת את הדברים האלה, אומרת: "לדעתי, הכתיבה נעשית ממקום שמור, בריא. אם הכול מקולקל, לא כותבים." אני מסכימה איתה. אבל אני לא בטוחה שאוכל להציג בספר זה הוכחה גמורה.

סביבת הקריאה שלי - בז'אנר מדריכי הכתיבה ובכלל - היא כמעט כולה אנגלוסקסית, או כתובה אנגלית. זה עניין ביוגרפי: נולדתי בסקוטלנד לזוג הורים ילידי בריטניה, ואף שגדלתי מגיל שנה ברמת גן אשר בישראל, ואף ששפת הכתיבה שלי היא עברית, עדיין שמעתי בבית אנגלית, ומה שאני קוראת הוא לרוב באנגלית. כאוטודידקט בחרתי לחנך את עצמי על ברכי תרבות הכתיבה האנגלו-אמריקאית, ונשביתי.
מדריך הכתיבה שבידכם הוא אפוא פרי המחשבה והכתיבה והתרבות של ישראלית שקוראת אנגלית וכותבת עברית. זו הזמנה לשיחה עם ישות כותבת בעלת טעמים מסוימים.
אני מקווה ש"לטפס על ההר, או: איך לכתוב" יהיה לכן ולכם, כותבות וכותבים, סופרות וסופרים, בן לוויה נאמן - כזה שנמצא לידכם תמיד, מוכן לשוחח איתכם בכל עת, להחליף חוויות, אפילו להתווכח, אבל רק אם מתאים לכם, בלי להפריע - בשעות הבדידות הרבות, באפלולית הטובה של הכתיבה.

 

הזנת תוכן: 10.2.2015

חזרה לדף הראשי "מה חדש בספרות"