ספרה של נטליה גינצבורג, "המידות הקטנות", הוא 
ספר מסות (Essais). מסה, על פי הגדרתה, היא חיבור עיוני העוסק בנושא מחיי החברה או חיי הרוח.
המסה נעה בין בהירות אינטלקטואלית לחירות פואטית. מודגש קולו הייחודי של הכותב/ת ותהליך החשיבה הנפתל של כתיבת המסה. גורמים אלו מבארים את מיעוט כותבי המסות.
מישל דה מונטן, הוגה הדעות הצרפתי, היה הראשון שהגדיר את המסה כסוגה עצמאית ב-1580. אחריו היה זה בייקון באנגליה. מתוך רשימה ארוכה של גברים בולטות וירג'יניה וולף וויסלבה שימבורסקה ככותבות מסות.
בתרבות היהודית ידועים כותבי המסות אליעזר שטיינמן, יעקב שטיינברג, שלמה צמח ודב סדן. גם בעברית יש לנשות הספרות נוכחות בולטת בכתיבת מסות: רינה ליטוין, מיכל בן נפתלי, בתיה גור ורונית מטלון.
ספרה של נטליה גינצבורג, "המידות הקטנות", קטן אמנם במספר העמודים שבו, 174, אך רחב היקף ומעמיק בתובנותיו. זהו ספר של הגיגים מארץ אחרת, איטליה, ומתקופה אחרת, שנת 1962, אבל הרהורים אלה לא נס ליחם ולא פג תוקפם.
גינצבורג בוחרת לחלוק איתנו את תובנותיה בנושאים ארציים כמו נעליים בלויות, אך גם בנושאי חינוך, חברות, היחס לכתיבה ועוד. כתיבתה של גינצבורג צנועה, כנה וישירה. גם כשהתכנים מרגשים, היא אינה גולשת לסנטימנטליות.
השם "מידות קטנות" מטעה. אחרי ככלות הכול, גינצבורג מעוניינת לחנך את ילדיה למידות נעלות, כמו נדיבות, אומץ והקרבה, ולאורם של ערכים ראויים כמו לימודים. היא אינה מעוניינת שיחתרו לכסף, שכן הכסף ארצי ונטול אצילות.
חלק מהנושאים בספר אוטוביוגרפיים אלא שהם מוסווים, למשל תיאור החבר, שהוא צ'זארה פאבזה המשורר, שמסוגל היה לכתוב שירים על עיר אפורה, כבדה, ובכל זאת למצוא בה פיוט. במסה "החורף באברוצו" תיאורי הנוף והקרה מספרים על התקופה הקשה שעברה עם ילדיה בגלות שנכפתה עליה.
מסתה על היחס לכתיבה יכולה לעורר הזדהות אצל כל מי שהכתיבה כאש בעצמותיו. זה מקצוע קשה אך "הכי יפה בעולם", מקצוע שניזון מהטוב ביותר ומהרע ביותר בחיינו.
מתוך ספרה של נטליה גינצבורג "המידות הקטנות"
"...כזה הוא המקצוע שלי. הרבה כסף, אתם יכולים לנחש, הוא לא מביא, וצריך לעסוק תמיד במקצוע נוסף כדי להתפרנס. אבל מדי פעם בפעם הוא בכל זאת מניב קצת: ולקבל כסף בזכותו זה דבר נפלא ומחמיא, כמו לקבל כסף או מתנות מאהוב לב. אלו פני הדברים במקצוע שלי. אינני יודעת, כאמור, מהו ערכם של ההישגים שהוא כבר נתן לי ושהוא עשוי לתת. ליתר דיוק, אני יודעת משהו על ערכם היחסי - ודאי לא המוחלט - של ההישגים בתחום הרשומים על שמי.
כשאני כותבת משהו, אני בדרך כלל חושבת שזה חשוב מאד ושאני סופרת דגולה. אני חושבת שכך הדבר אצל כולם, אבל בסתר לבי אני יודעת טוב מאד, תמיד, מי אני ומה אני. כלומר סופרת קטנה, קטנה מאד. אני נשבעת שאני יודעת אבל לא ממש אכפת לי. אני רק לא רוצה לחשוב על שמות. גיליתי שאם אני שואלת, "סופרת קטנה כמו מי?" מעציב אותי לחשוב על שמות סופרים קטנים אחרים. אני מעדיפה לחשוב שאף אחד לא יהיה כמוני, קטנה ככל שאהיה, יתושית-פשפשית ספרותית ככל שאהיה.
מה שחשוב הוא השכנוע העמוק שמדובר במלאכה, במקצוע, בדבר שעושים כל החיים. אבל כמו כל מלאכה, זה לא צחוק. יש עוד סכנות רבות מספור נוסף על אלה שדיברתי עליהן. להתייצב מול הדף הלבן פירושו להתייצב לפני איום מתמיד בסכנות חמורות ביותר. תמיד אוהבת הסכנה לרצות להיות ציפור שיר. לי יש תמיד חשק מטורף לפצוח בשירה, ואני צריכה להקפיד מאד שלא לעשות זאת.
וישנה הסכנה לרמות במילים שאינן נמצאות בתוכנו, מילים שליקטנו פה ושם מחוצה לנו ושזרנו בסיפור, כי כבר נעשינו ערמומיים למדי. הסכנה לשטות ולהונות. וזה אמנם מקצוע קשה מאד, אתם מבינים, אבל הוא הכי יפה בעולם."
נטליה גינצבורג
נולדה ב-1916 באיטליה בשם נטליה לוי לאב יהודי ואם קתולית.
בעלה הראשון היה ליאונה גינצבורג, מרצה לספרות רוסית, סופר, עיתונאי, יהודי שהיה אנטי פאשיסט פעיל. עונה על ידי הגסטפו עד למותו בשנת 1944.
בנם, קרלו גינצבורג, הוא היסטוריון וסופר.
בעלה השני, גבריאל בלדיני, בשנים 1969-1950. היא המשיכה להיקרא גינצבורג.
כתבה רומנים, סיפורים, מחזות ומסות ותרגמה יצירות מופת.
המשיכה בפעילות פוליטית גם אחרי מות בעלה הראשון וכיהנה בפרלמנט האיטלקי מ-1983 עד מותה ב-1991.
מספריה שתורגמו לעברית: "לקסיקון משפחתי", "כל אתמולינו", "קולות הערב", "ולנטינו" ו"מיקלה שלי".
הזנת תוכן: 4.2.2020
