ללכת שבי אחריה
פנינה אליאני שורוק סוקרת את ספר השירים החדש של נילי דגן, "לשם אני הולכת"

ענף השקדייה בראשית פריחתו, ניצניו מבשרים ומבטיחים, מעטר את כריכת הספר. גם שמו של הספר, "לשם אני הולכת", טומן בחובו אמירה איתנה, מעוררת אסוציאציות: הכול נמצא כאן, ואני יודעת אנה אני הולכת, כשם שאני יודעת מאין באתי.
המשוררת מזמינה אותנו להיות עדים לשיחה שהיא מנהלת עם עצמה ועם בנה, שיחת כאב על האובדן של היקר לה מכול. היא דולה תובנות ממעמקי הכאב, מגייסת זיכרונות משותפים לה וליקיריה, זיכרונות של אהבה עמוקה, ויוצאת למסע בזמן.
בפתיחת הספר דף נקי וחלק: "גיא". כה ברור. לשם היא הולכת, אל בנה אהובה, וברקע הקונוטציה של "גיא צלמוות". גם אני אלך בעקבות המחברת ושיריה.ענף השקדייה בראשית פריחתו, ניצניו מבשרים ומבטיחים, מעטר את כריכת הספר. גם שמו של הספר, "לשם אני הולכת", טומן בחובו אמירה איתנה, מעוררת אסוציאציות: הכול נמצא כאן, ואני יודעת אנה אני הולכת, כשם שאני יודעת מאין באתי.
המשוררת מזמינה אותנו להיות עדים לשיחה שהיא מנהלת עם עצמה ועם בנה, שיחת כאב על האובדן של היקר לה מכול. היא דולה תובנות ממעמקי הכאב, מגייסת זיכרונות משותפים לה וליקיריה, זיכרונות של אהבה עמוקה, ויוצאת למסע בזמן.
בשיר "גם הבוקר" (עמ' 11) המילה "גם" מציינת מצב קיומי, נצחי: "גַּם הַבֹּקֶר אַתָּה נִצָּב לְיַד מִטָּתִי, מְחַיֵּךְ". מתחילת היום הוא איתה, "בְּחֻלְצַת הַפַּסִּים הַתְּכֻלָּה". תכלת השמיים מתמזגת באור פניו של בנה, "כְּמוֹ שְׁמָשׁוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל חַרְצִיּוֹת בְּמוֹרַד גִּבְעָה, / בְּלִי סֵדֶר, תְּמִימוֹת אַךְ מַרְדָנִיּוֹת".
השיר ממשיך: "הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ אוֹמְרוֹת, קָרָה מַשֶּׁהוּ, / אֲבָל אַתָּה לֹא יָכוֹל לְסַפֵּר. / הָעֵינַיִם שֶׁלִּי עֲצוּמוֹת". לכאורה שני מצבים מנוגדים: העיניים שלו אומרות דבר מה, העיניים שלה עצומות. אולי התעלמה, ואולי לא רצתה לדעת, אך כאימא מכילה ואוהבת מבצבצים כאן רגשי אשמה על מה שקרה. חייה, מאז שגיא הלך, הם גיא בן הינום.
בשיר הבא, "תחילת יוני" (עמ' 12), מתארת המחברת זמן ואקלים, "תְּחִלַּת יוּנִי, שָׁרָב כָּבֵד", ומייד מקלילה את המצב באמצעות נוף: "עֲצֵי הַסִּגָּלוֹן מִתְפַּקְּעִים בְּלִילַךְ פִּרְחֵיהֶם". צבע הלילך הוא סגול, צבע המסמן את הנפש שעולה מעלה, ואז היא משפילה מבט מטה, אל "שְׁתִילֵי הַתֶּרֶד בְּיָרֹק קָמוּט. / אֹבֶךְ מְכַסֶּה עַל הַשִּׂמְחָה בְּאִישׁוֹנֵי עֵינַי". האובך מכסה גם על הכאב, הכאב התמידי שמתחיל בבוקר ונספר במשך 589 ימים. המחברת פורטת את הכאב היומיומי, שמדלג על פני שני לילות סדר, חמישה חודשי הפגנות, ועל יום הולדתה ה-70 שסירבה לחגוג בלעדיו. בהמשך השיר בנה מדבר: "אַתְּ יוֹדַעַת אִמָּא שֶׁהָאֲדָמָה נוֹשֶׁמֶת כְּשֶׁנּוֹגְעִים בָּהּ?" אַתָּה לוֹחֵשׁ, "אִם תִּגְּעִי בֶּאֱמֶת, כָּל מָה שֶׁתִּגְעִי בּוֹ יַתְחִיל לִחְיוֹת." והיא נוגעת, בתקווה שהוא יקום ויחיה.
בשיר הבא, "אילו יכולתי" (עמ' 13), היא מתפכחת. "אִלּוּ יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם מִבַּעַד לְעֵינֶיךָ, גַּיְא, הַכֹּל הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת שׁוֹנֶה". שוב שימוש בעיניים כמטאפורה. השיר ממשיך בדיאלוג בינה לבין עצמה. "הַחַיִּים שָׁטִים מוּלִי בְּהִלּוּךְ אִטִּי, הֶהָרִים שׁוֹקְעִים, הַיָּם נָסוֹג לְאָחוֹר", כמו המצרים ששקעו בים כשרדפו אחרי בני ישראל. כשהיא אומרת לו, "כָּכָה זֶה, גַּיְא, כְּשֶׁעוֹזְבִים לְטוֹבַת הַלֹּא נוֹדָע", הוא משיב: "אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי מַעֲמִיק לְהַבִּיט הַחַיִּים זוֹרְמִים בַּכֹּל, / הֶהָרִים נוֹשְׁמִים, הַיָּם מְדַבֵּר וְהַצְּמָחִים בַּשָּׂדוֹת / שׁוֹלְחִים חַיִּים לֶעָפָר וְלַשָּׁמַיִם". הדיבור הפנימי שלה, הניסיונות ללכת לאיתני הטבע, מזעיקים שמיים וארץ, עפר ושמיים. שהרי מן העפר באת ואל העפר תשוב – זו הקללה של אם אוהבת עד כלות.
דימויי החיים נעים בשירים בין האורלוגין של סבתא, המתקתק תיק-תק, "לִפְעָמִים נֶעֱצָר, אַךְ לְעוֹלָם לֹא חוֹזֵר לְאָחוֹר" ("החיים כמו", עמ' 16), לבין בשורת הנכד על נישואיו. היא פונה לאלבום התמונות לראות חיוך מבויש של גיא, לבוש לבן, בסנדלים כחולים, זר על ראשו, ראש זהב. התמונות מספרות על חיים הזורמים בתוכה ביום ובלילה נטול כוכבים, כשהיא נזקקת לסירת הצלה של משמר החופים. כשהיא מושיטה זרועותיה לחבק, היא שם בשבילו, שמא ייפול.
המחברת נודדת בין אמא, הפסנתר וליל הכוכבים: "מֵעַל הַמִּטָּה שֶׁל סַבָּא / לֵיל הַכּוֹכָבִים שֶׁל וַאן גּוֹךְ, / מִתַּחְתֶּיהָ לַיְלָה. / עֵינָיו נִפְקָחוֹת. בְּכוֹחַ נְעוּרִים / הוּא מְדַלֵּג מֵעַל סוֹרְגֵי הַמִּטָּה / מֵעַל רְגָעָיו הָאַחֲרוֹנִים ... רִבְקָה, רִבְקָה, הוּא קוֹרֵא, / צִנּוֹר הָאִינְפוּזְיָה נִשְׂרָךְ אַחֲרָיו. / בִּקְצֵה הָרְחוֹב הוּא נֶעֱלָם / אֶל הַמֶּרְחָבִים הַפְּתוּחִים הַכְּחֻלִּים" ("הקוצר", עמ' 35). לשם, לשם היא הולכת. ואני הלכתי בעקבותיה בעליות ובמורדות של החיים, בגיא ובעמקים, כי כולנו איתה הולכים.

הזנת תוכן: 11.2.26