צדוק עלון במאמרו "על ישות ועל אינות בכפיפה אחת" בספר של נילי דגן "לשם אני הולכת".
עיתון 77, גיליון 449, יוני-יולי 2026.

שירי ספרה של נילי דגן נוגעים באושיות ההוויה – במתינו היקרים שהלכו לעולמם והותירו אותנו במצב שבו איננו יכולים להיפרד מהם ובה בעת איננו יכולים שלא להיפרד מהם. השירים, שהם ביטוי לשיח הנפש עם עצמה ועם מתיה, מעוררים בנו תחושות קיומיות שמשולבים בהן עצב, חמלה ומועקה, לצד תחושות פואטיות של השתאות, הזרה, הזדהות והערכה. הקריאה אינה מעניקה רק הנאה פואטית אלא כוללת "מחשבה שנייה" על מהות הפואטיקה – האם היא תכלית לעצמה או אמצעי לחשיפת הדיאלוג הנפשי הפנימי? נדבך זה פורץ את התחום הפואטי ומוביל את הקוראים להרהורים ארס־פואטיים בדבר יחסי הגומלין שבין עולם הרגשות לעולם היצירה.

אתרכז בארבעה הרהורים שפקדו אותי למקרא שירים אלו:
א. דו־המשמעות הגלומה בשמו של הספר – לאן הולכת דגן כשהיא אומרת "לשם אני הולכת"?
בסיפא של השיר החותם את הספר, "עוגן", דגן כותבת על "חיים שלא נחיו עדיין", אשר "לשם היא הולכת". הרישא של השיר מתארת שיח בין הבת לאם שהלכה לעולמה בדבר טיבה של האהבה, ונראה כי בהבטחתה של הבת לאם היא מבקשת להרגיע את דאגת האם:
אֶצְלִי הָאַהֲבָה הִיא כְּמוֹ עֹגֶן, אִמָּא, / כְּשֶׁהָרוּחַ מִשְׁתַּנָּה הִיא שׁוֹמֶרֶת אוֹתִי / בְּמֶרְחָק בָּטוּחַ, מִטַּלְטֶלֶת בְּלִי לְהִפָּגַע. / "אַתְּ מְחַפֶּשֶׂת בִּטָּחוֹן, יַלְדָּה, לֹא אַהֲבָה." / וּמָה עָשִׂית אַתְּ? / אֶת כָּל הַמַּתָּנוֹת שֶׁקִּבַּלְתְּ פִּזַּרְתְּ לַסְּעָרָה. / כָּכָה שׁוֹמְרִים עַל אַהֲבָה? / "אִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹר עַל אַהֲבָה! / הַחַיִּים הֵם רוּחַ – מְבִיאִים אוֹתָהּ וְלוֹקְחִים / בְּאוֹתָהּ נְשִׁימָה." // אַתְּ כְּבָר מְסֻדֶּרֶת, אִמָּא, / עִם אֱלֹהִים וְעִם כָּל הָרוּחוֹת. / אַתְּ כְּבָר חָיִית. / רוֹאָה אֶת הָאוֹרוֹת בַּמֶּרְחָק? / כָּךְ מְנַצְנְצִים חַיִּים שֶׁלֹּא נֶחְיוּ עֲדַיִן. / לְשָׁם אֲנִי הוֹלֶכֶת.
למה הכוונה ב"חיים שלא נחיו עדיין"? האם דגן מתכוונת שהיא הולכת כדרך כל בשר לעולם שבו מתיה נמצאים, או למקום ספציפי בזמן העתידי שלה? השורה "לשם אני הולכת" מרמזת על "הליכה בדרך כל בשר", ומעוררת את המחשבה שאולי דווקא שם – אחרי המוות – נמצאים חיים שלא נחיו עדיין. עולה כאן תובנה שדגן מדברת על מציאות ליקירינו המתים גם לאחר שחייהם בזמן נסתיימו; המוות כאן אינו בגדר אין מוחלט המנוגד לחיים, אלא הוא "אי־מציאות בזמן הלינארי", בעוד אחר המוות יש ליקירינו מציאות "עם אלוהים ועם כל הרוחות".
תחושה זו של "חיים שמעבר לחיים" מתעצמת בשירים נוספים. בשיר "אילו יכולתי" (עמ' 13) יש הרחבה ותיאור פנטסטי מה רואה הבן מעולמו: אִלּוּ יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם מִבַּעַד לְעֵינֶיךָ, גַּיְא, / הַכֹּל הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת שׁוֹנֶה. / "אַתְּ יוֹדַעַת, אִמָּא, הַחַיִּים שָׁטִים מוּלִי בְּהִלּוּךְ אִטִּי, / הֶהָרִים שׁוֹקְעִים, הַיָּם נָסוֹג לְאָחוֹר. / יָדַעְתְּ שֶׁהַשָּׂדוֹת נִרְאִים מִכָּאן חַסְרֵי צֶבַע?" / כָּכָה זֶה, גַּיְא, כְּשֶׁעוֹזְבִים לְטוֹבַת הַלֹּא נוֹדָע. / "אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי מַעֲמִיק לְהַבִּיט הַחַיִּים זוֹרְמִים בַּכֹּל, / הֶהָרִים נוֹשְׁמִים, הַיָּם מְדַבֵּר וְהַצְּמָחִים בַּשָּׂדוֹת / שׁוֹלְחִים חַיִּים לֶעָפָר וְלַשָּׁמַיִם." ובשיר "תחילת יוני" (עמ' 12), 589 יום לאחר לכתו של הבן (ציון ספירת הימים כמובן מעיד על גודש הרגש), דגן מתארת דו־שיח ביניהם, והבן מתאר מקצת החיים שלאחר החיים: "אַתְּ יוֹדַעַת אִמָּא שֶׁהָאֲדָמָה נוֹשֶׁמֶת כְּשֶׁנּוֹגְעִים בָּהּ?... "אִם תִּגְּעִי בֶּאֱמֶת, / כָּל מָה שֶׁתִּגְעִי בּוֹ יַתְחִיל לִחְיוֹת."
בשירים אלו האם מודעת כי החיים לאחר המוות הם בגדר "לא נודע", והיא שומעת מפי הבן, שנמצא כעת בעולם שיש בו מציאות לאחר שמסתיימים החיים בזמן, כיצד הוא רואה את העולם. ובשיר "אינך מגיע" (עמ' 21) הבן שואל את האם: "מִמָּה אַתְּ מְפַחֶדֶת, אִמָּא?" והיא עונה: "הֲרֵי לֹא אֶחְיֶה לָנֶצַח, יוֹם אֶחָד אֶתְאַחֵד אִתְּךָ"; האם מודעת לכך שגם אם החיים נפסקים בנקודת זמן, הרי יש למציאותנו קיום נצחי, שבו מתאחדים כולם, שכן המוות אינו מוביל להתאיינות אלא למציאות בנצח – להיות נצחי אין משמעותו לחיות חיים בכל הזמנים.
מאווירת שירים אלו, שבהם מוחשי מאוד הוא השיח עם המתים, עולה אפוא התחושה כי דגן רואה מציאות ליקירינו לאחר מותם; מושג האין, המתקשר למוות ולחידלון, מקבל כאן משמעות אחרת – לא כאין מוחלט אלא כאין בזמן הלינארי. וכך מתעצמת הנטייה שלנו לפרש "חיים שלא נחיו" כחיים לאחר המוות.
אבל מההקשר בשיר נראה כי פניה של דגן לחיים בעתידה שבזמן: בשיר החותם (עמ' 56) הבת מרגיעה את האם ומתארת בפניה שהיא רואה לעצמה את עתידה שבזמן באור טוב: "רוֹאָה אֶת הָאוֹרוֹת בַּמֶּרְחָק? / כָּךְ מְנַצְנְצִים חַיִּים שֶׁלֹּא נֶחְיוּ עֲדַיִן. לְשָׁם אֲנִי הוֹלֶכֶת." ניכר מההקשר כי ב"חיים שלא נחיו" הכוונה היא לעתיד שיאיר פנים ולא לחיים שלאחר המוות.
קיימת אפוא דו־משמעות בדבר מהות המקום שאליו הולכת דגן – האם הוא המקום שיש בו מציאות לאחר המוות או האם הוא חייה העתידיים בזמן, ויפה ציין זאת עורך הספר, המשורר אמיר אור, בדברי הפתיחה שלו לספר: "כותרת הספר נושאת כבקליפת אגוז את הדו־משמעות האירונית, העוברת כחוט השני בשירים; המשוררת מכריזה שהיא הולכת לאן שכולם הולכים – כביכול אל הקץ הבלתי נמנע; אך בשיר הסיום מתברר כי מחוז חפצה הוא דווקא החיים...".
אני סבור כי ניתן להתיר את החידתיות הזו ולקרוא את השיר באופן קוהרנטי. כדי להבין זאת, יש לעמוד על תובנה מהותית שדגן מביאה לקדמת התודעה: מי שאיבד יקירים ונפשו אחוזה בנפשם, מבין בחושיו כי המציאות אינה מסתיימת עם המוות. אין אפשרות – לא לוגית ולא רגשית – לקבל התאיינות ל"יש" שבחייו היה "יש מוחלט". הקשר הנפשי איננו כפוף לחוקי הלוגיקה והפיזיקה; הישות יכולה להפסיק להימצא בזמן, אך היא אינה יכולה להפוך לאין מוחלט.
התחושה המעין מיסטית הזו, בדבר המשכיות מציאותם של מתינו, נשענת גם על עמוד תווך נוסף, הנושא אופי כללי יותר: מי שחש כי עצם קיומו הוא דבר נשגב, חש כי המציאות עמוקה הרבה יותר מסך חוויותיו – תחושה זו שוללת את החידלון כשלעצמו; מי שחש את הוד ההוויה אינו יכול לחשוב שאל מול נשגבות האינסופיות החידלון הוא טוטלי.
משאנו מבינים זאת אנו יכולים עתה לקרוא את השיר כך: הבת משוחחת עם אימה מתוך ניסיון לברר מהי אהבה ומה כוחה. השיח כה מוחשי עד כדי פלוגתא בין השתיים, עד כי חשים את מציאות האם כעכשווית, ומתעמקת בנו התחושה כי עוצמת הישות של האם אינה יכולה להיפסד עם המוות; ומשהבת מבינה בחושיה כי המוות אינו איון וחידלון מוחלט, היא חשה צורך להרגיע את האם, ולומר לה כי התובנה הזו, בדבר מציאות האם במחיצת "אלוהים והרוחות", מחזקת אותה ומובילה אותה לעתיד ולחיים טובים במרחב הקיום המוכר לנו. הבת מרגיעה את האם, מתוך שהוארה לה התובנה הנפשית המנחמת בדבר מציאות המתים, ופניה עתה נכונים לצעוד לאור המנצנץ בעתידה שבכאן. אם נרצה, נוכל לומר כי הבת מרגיעה את האם שעל אף המוות היא רואה בעתידה שבכאן את גאולת הנפש – במרחב חיינו שבכאן ובתוך העולם הזה.
כך אפוא משתלבות להן שתי המשמעויות: דגן מודעת שהמקום שאליו היא הולכת בעתידה שבחיינו שבכאן הוא מקום מואר, כי בעקבות הקשר האינטימי והעמוק עם מתיה היא מתוודעת לידיעה המנחמת שיש ליקיריה מציאות אחר החיים, וכי מתיה נמצאים במקום אחר והם לא התאיינו חלילה.
הכרחי לציין כאן כי לא בכדי נושא הרישא של השיר הוא האהבה; האהבה היא העוגן, וביסוד תחושת עוצמת הישות עומדת האהבה האינסופית, כפי שנאמר בשיר "אינה עוצרת" (עמ' 54), ש"הַמָּוֶת לֹא יָכוֹל לָקַחַת אֶת הָאַהֲבָה". מי שבליבו אהבה, ויהיה מושאה אשר יהיה, יש בליבו אהבה להוויה ולישותו בה, והיא – האהבה – משרה הכרה שהישות אינה יכולה להיפסד.
והערה אחרונה לסעיף זה: נימת השירים מלמדת שב"חיים שלאחר החיים" דגן אינה מדברת במושגים מיסטיים או דתיים של גלגול נשמות, אלא במישור המטאפיזי: תחושת היש מנביעה את אינות האין המוחלט ויש נחמה בהכרה בדבר מציאות המתים בנצח.

ב. התלות ההדדית בין עוצמת תחושת היש לתחושת עוצמת האין
ראינו לעיל כי גם הקשר הרגשי העמוק עם מתינו וגם תחושת נשגבות אל מול הבריאה אינם מאפשרים מחשבה על התאיינות עם המוות; המוות אינו סוף מציאותם של יקירינו. אולם תחושת עוצמת היש תלויה גם בתחושת עוצמת האין. אם נניח כי האין המוחלט שולט בעוצמתו וכי לאדם שמת בזמן אין "חיים לאחר החיים", כי אז תחושת עוצמת היש שלנו תתערער. במצב כזה אנו עלולים להיגרר לתפיסה ניהיליסטית השוללת כל ערך מהותי לתחושה שאנו קיימים. מי שרואה את המוות שבזמן כמוות טוטלי עלול להיגרר ל"פסימיזם קיומי", שבו תחושות האהבה והנשגבות נתפסות כאשליה וכתרמית עצמית, והמשכיות הקיום נתפסת כשרידות גרידא ולא כחיים הנושאים משמעות מטאפיזית.
יש אפוא קשר הדוק: עוצמת הישות יכולה להיות מורגשת רק אם עוצמת האינות מוחשת. ההתמודדות עם מצוקת החיים חייבת להכיל את ההתמודדות עם המוות; רק אם נתייחס למוות כהפסקה בזמן בלבד ולא כאי־מציאות טוטלית, נבין את עוצמת החיים כחיים ולא כחידלון. כשם שתחושת האור מובנת על רקע הבנת החושך, כך תחושת הקיום מתבהרת מתוך הבנת המוות.
הקשר הזה ניכר היטב בשיר "המוות שלך" (עמ' 14), שבו דגן אומרת: "הַמָּוֶת שֶׁלְּךָ הוּא הַחַיִּים שֶׁלִּי עַכְשָׁו". לכאורה המשפט מתאר את האבל הממלא את יומה, אך טמון בו רובד עמוק יותר: עוצמת החיים מקבלת משמעות אחרת אל מול המוות. עוצמת הידיעה שלנו על המציאות מתעצמת דווקא מעצם המפגש עם החידלון, המכריח אותנו לקבל את המוות לא כהתאיינות אלא כהפסקת חיים בזמן. מוחלטות הישות מבטלת את ההתאיינות המוחלטת; אל מול המוות אנו נחשפים לממד של מוחלטות שהמוות כביכול כופה עלינו, אבל זו אינה מוחלטות של התאיינות אלא דווקא מוחלטות של עוצמת ישות. עוצמת הידיעה שיש מציאות לבן, גם אם הלך לעולמו, היא חלק מתחושת עוצמת החיים.
בהקשר זה כדאי לציין את דבריה המדויקים של פרופ' נורית גרץ על השורה המטלטלת הזו (בשיחה בתוכנית הרדיו של רבקה מיכאלי), שעיקרם: עוצמת המוות כה גדולה, שהיא מאלצת את האם לראות את העולם דרך מבטו של הבן. ברגע שבו דגן מדברת דרך עיניו של גיא, היא חווה את החיים בעוצמה חריפה וחדה יותר. בתודעתה היא מקימה את הבן לתחייה ומתעצמת בה התחושה שמציאותו אינה יכולה להתכלות; היא רואה את העולם דרך עיני המתים בעוצמה גדולה מזו של עיני החיים.
רעיון זה מצוי גם בשירים נוספים: ב"כפות ידַי" (עמ' 20) דגן מעבירה לבנה את תחושת השייכות והיציבות: "אַתָּה חָזָק מַסְפִּיק לִנְטֹעַ שֳׁרָשִׁים בְּכָל אֲדָמָה". ובשיר "החל מרגע זה" (עמ' 22) היא קובעת: "כָּל עוֹד אֲנִי מְחַזֶּקֶת אֶת קְשָׁרַי עִם הַיְּקוּם, הַנִּצְחוֹנוֹת יוֹרְדִים עָלֵינוּ כְּמוֹ גֶּשֶׁם". הקשר עם היקום מלא עוצמה וכולל בתוכו את המתים, שכן הם נמצאים בנקודה כלשהי במרחבי הישות האינסופית.
אנו רואים אפוא כי משירי הספר עולה מסקנה שאי אפשר לחוש את עוצמת היש אם לא חשים את עוצמת האין ולהפך; דגן מצויה בשיח נפשי עם מתיה ועם עצמה, והתחושה בלב הקורא היא כי היא רואה את התלות ההדדית והמטאפיזית שבין עוצמת תחושת החיים לעוצמת תחושת המוות.

ג. הכמיהה שלנו לדעת את סוד ההוויה אינה יכולה להתגלות כאן במרחבי היש המוכרים לנו, אלא אולי היא נמצאת "שם" – באותו מקום שאליו נגיע לאחר המוות
שירי הספר נוגעים לדעתי ברצון המטאפיזי היסודי שלנו לדעת את התשובה לסוד הקיום. נראה כי איננו יכולים לגלותו בעודנו חיים, ומכאן עולה המחשבה שנוכל לגלותו "לא כאן אלא שם" – באותו מקום שנגיע אליו לאחר המוות. ייתכן שדווקא מכאן נובע הרצון החף מכל פניות להיות עימם, עם המתים שלנו; ייתכן שבמחיצתם תינתן לנו התשובה שאיננו יכולים לגלות בעולם החיים. תובנה זו עשויה להסביר את השיח הנפשי המתמשך של דגן עם מתיה. זהו שיח ממשי שאינו רק ביטוי לצער וגעגוע אלא חיפוש אחר ידיעה.
בשיר "אילו יכולתי" (עמ' 13), שהוזכר לעיל, האם מציינת את ה"לא נודע" כמקום שבו עשויים להיוודע לנו דברים שלעולם לא נוכל לדעת כאן בעולמנו: "כָּכָה זֶה, גַּיְא, כְּשֶׁעוֹזְבִים לְטוֹבַת הַלֹּא נוֹדָע". ה"לא נודע" אינו נתפס כחלל ריק, אלא כמרחב של גילוי. גם בשיר "אני מושיטה" (עמ' 23) האם מודעת לכך שהבן מבקש חיים אחרים, אולי מתוך דחף פנימי למצוא "שם" את התשובה; היא מבינה את רצונו לגלות את הסוד בחיים שמעבר: אֲנִי מוֹשִׁיטָה אֵלֶיךָ זְרוֹעוֹת, / לָמָּה אַתָּה עָף מִמֶּנִּי? / "זֶה לֹא מִמֵּךְ, אִמָּא, אֲנִי מְאַמֵּן אֶת הַגּוּף לָעוּף. / אַל תִּדְאֲגִי, אֲנִי תָּמִיד אִתָּךְ." ... אַתָּה רוֹצֶה חַיִּים אֲחֵרִים עַכְשָׁו.
ביסוד השיח הנפשי המתמשך של דגן עם מתיה טמון הרצון לקבל תשובה לשאלה הגדולה בדבר הסוד הטמון בעצם קיומנו – שאלה שבעולם החיים נותרת ללא מענה.

ד. הפואטיקה כתכלית לעצמה וכאמצעי הכרחי לגלות בעצמנו את רגשותינו, ובראשם האהבה האינסופית, ולגלות את התובנה הקיומית היסודית ביותר: הכמיהה האנושית להתמדה בישות
שירי הספר והשיח הנפשי המגולם בהם מעוררים מחשבה על הזיקה שבין עולם הרגש לפואטיקה. נגיעתם של שירי הספר באושיות ההוויה מובילה אותנו לחרוג מהמסגרת הפואטית הצרה אל התחום הארס־פואטי. ברגיל, אנו נוטים לראות בפואטיקה תכלית לעצמה, כזו שנועדה להאיר בדרכה הייחודית את נשגבות ההוויה והודהּ. אנו גם יודעים שהפואטיקה נועדה לשנות את עולמנו לטוב יותר ושהיא גם משקיטה את מכאובינו.
אולם השיח הפנימי והממשי עם המתים בשירי הספר חושף נדבך נוסף המורכב משתי רמות: ברמה הראשונה, אנו חשים כי לרגשות האנושיים הפועמים בקרבנו – ובראשם האהבה, ואחריה הרצון הטוב, ההזדהות והתשוקה – יש מעמד עליון על פני הפואטיקה כשלעצמה. ברמה השנייה, אנו מבינים כי הפואטיקה הכרחית, שכן כנראה רק באמצעותה נוכל לחשוף את הדיאלוג הנפשי העמוק הזה המתחולל בתוכנו.
היחס בין עולם הרגשות לפואטיקה הוא אפוא מורכב ודיאלקטי: אף שלרגש מעמד בכורה, הפואטיקה נותרת האמצעי ההכרחי לחשיפת עומקי היש והאין שבנפש. שיריה של דגן ממחישים כי השפה הפואטית אינה נועדה רק לשיתוף רגשותינו, אלא היא מסייעת להעמיק, לחדד ולזקק תחושות שאלמלא ההתערבות הפואטית אולי לא היינו מגיעים אליהן לעולם. רק דרך שפה זו אנו יכולים לרדת לחקר הדיאלוג הנפשי שבתוכנו ולגלות את התובנה הקיומית היסודית ביותר: הכמיהה האנושית להתמדה בישות, הנובעת מתחושת עוצמתה. ודבר זה מהווה נדבך בחוויית הקריאה אשר פורץ את התחום הפואטי.

דברי סיום
שירי הספר הותירו אצלי תחושה כי אנו נפרדים ולא נפרדים ממתינו בעת ובעונה אחת, ועובדה זו ניצבת מעבר לפואטיקה כשלעצמה. הפואטיקה נמצאת במעמד משני לכמיהתנו להתמיד בישותנו, אך בלעדיה אולי לא היינו יכולים לחשוף בנפשנו את עוצמת הישות ואת עוצמת האינות, על יחסי הגומלין ביניהן.
רחל המשוררת מציינת בשירהּ "מֵתַי" מעין מוטו, שהוא ציטוט של הסופר יעקב שלום קצנלנבוגן, "רק המתים לא ימותו", ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
דגן בספרה זה מעניקה זווית נוספת ומיוחדת לנושא: יש מציאות ליקירינו המתים גם לאחר שחייהם בזמן נסתיימו. אלו הם חיים שאינם בזמן הלינארי המוכר לנו – אלו הם ה"חיים שלא לאחר המוות", ושם אולי נמצא את סוד ההוויה.
המוות ההכרחי זורה אור על כמיהתנו להתמיד בישותנו; הוא אינו בגדר אין מוחלט אלא אי־מציאות בזמן הלינארי. תובנה זו היא אור, והיא מעצימה את תחושת החיות ומובילה לעתיד ולחיים טובים במרחב הקיום המוכר לנו, לגאולת נפש, אם נרצה.
לצערנו, לא נוכל אף פעם להבין את דרכו של בורא עולם: תחושת החיים מתעצמת דווקא עם המפגש עם המוות; ההתמודדות עם המוות – דווקא היא מעצימה את תחושת החיים.

הזנת תוכן: 9.9.26