נעם נגרי הוא סופר ומרצה מחיפה. פרסם את קובץ הסיפורים הקצרים "מצופים" (2007) והרומן "רסיסים של אור שבור" (2012), ובימים אלה יצאה לאור נובלה חדשה שלו, "טקנומליה" (הוצאה עצמית). נגרי פרסם בעבר כמה מסיפוריו הקצרים בכתבי עת ואף כתב ביקורות מוזיקה במגזינים העוסקים בתרבות. בשנה שעברה ייצג את המדינה עם משוררת נוספת בכנס הסופרים הבין-לאומי שהתקיים במינסק, בלרוס. בכנס הרצה נגרי בפני סטודנטים לכתיבה ותקשורת, וכמו כן השתתף בסימפוזיון המרכזי שנושאו היה: "הכותב והזמן".

צילום: יאן איטוביץ'

"טקנומליה" הוא הרומן השני שלך. קדם לו "רסיסים של אור שבור". בשני הרומנים השפה ייחודית מאוד, לפעמים ממש על גבול השירה. אתה לא חושב שזה עלול להרחיק את הקוראים?

כשאני כותב אני לא חושב מיד אם הצורה שבה אני כותב או השפה או אפילו התוכן שעליו אני כותב ירחיקו או יקרבו קוראים. כלומר, זו לא אמת המידה הראשונית שלי. אדם כותב, כך אני מאמין, כי יש לו משהו חשוב לומר. משהו שבא מאיזה מקום פנימי מאוד. בתחילת התהליך ניצת ניצוץ, איזה רעיון מרכזי שעולה וצף, והדבר הכי חשוב באותו הרגע הוא פשוט ליצור אותו בלי לסנן ובלי לתת למחשבות בסגנון "מה יהיה" להשתלט עליך. אז אחד הדברים החשובים בתהליך הכתיבה עבורי הוא העניין של להוציא את זה קודם כול החוצה. הדרך שבה אני מאמין ואף מנסה לפעול בה ככל שאני יכול היא כתיבה שבאה מהלב, וכשמשהו בא מהלב, לרוב לא שולטים במה שבא. לכן אני מוציא את זה כמו שזה בא: בצורות של כתיבה מקוטעת, למשל, או כתיבה משולבת בין זמנים או בין גופים (כמו במקרה של "רסיסים של אור שבור", שמתחיל בגוף שלישי ומסתיים בגוף ראשון). הרגעים הראשונים הללו, שבהם מופיע הרעיון, הם אלו שיכתיבו את ההמשך, הם יסללו את הדרך, ואצלי זה פשוט יוצא ככה, כמו רפלקס.

המשך התהליך הוא בעצם ניסיון לפתח את הרעיון הזה תוך יכולת להישאר נאמן לו לאורך זמן הכתיבה. נכון, זה לא תמיד מצליח, וכמובן הקוראים ואפשרויות התגובה שלהם לכתיבה, לשפה, "נכנסים אל התודעה" באיזשהו מובן, אנחנו לא חיים בוואקום, אך הרעיון הוא קודם כול לייצר את מה שאתה מאמין בו. מבחינה זו, אם אעשה את הכי טוב שאני חש שאני מסוגל לעשות בתקופה שבה אני כותב, הייתי רוצה להאמין שמשהו מזה יגיע בדרך זו או אחרת גם אל הקורא, והוא בתורו גם יחוש את זה, כל אחד על פי דרכו כמובן.

עוד אני יכול לומר בעניין הזה הוא שבשנתיים האחרונות, ובאמצעות העורכים שאני עובד איתם, ניתנה לי האפשרות להביט מהצד על הטקסט, יותר מבעבר. להיות פתוח לרעיון הזה שלפני שספר יוצא לאור או אחרי טיוטה ראשונה צריך מישהו עם ניסיון, שיש ביניכם איזו הבנה וכימיה, ואותו אדם יאמר לך: "כאן זה לא עובד עד הסוף", "כאן זה עובד מצוין", "כאן הקורא לא יבין כי לא הוספת את הרקע לפעולה של הדמות". אז במובן מה, באמת הרעיון הוא ללמוד מהתהליך, להיות פתוח גם לאפשרות שלא כל מה שנוצר באותו רגע של ניצוץ – יעבוד עבור כל אחת ואחד. ואז שוב, מתוך המצב הדואלי הזה שבו מצד אחד אתה מנסה להישאר נאמן למקור שלך, ומצד שני לעבוד עם עורך מתאים שמעיר ומאיר מבחוץ, הייתי רוצה להאמין שהקוראים, בסופו של דבר, ימצאו את הדרך שלהם להתחבר לרעיונות ולדמויות.

זה מזכיר לי שכש"רסיסים" יצא לאור, מישהו שאני מכיר אמר לי: "שמע, קראתי את הספר שלך וקראתי אותו בכמה שעות, אבל מה אני אגיד לך – לא הבנתי שם כמעט כלום. אז עזבתי אותו וחזרתי אליו שוב. ואחר כך – לא תאמין – קראתי אותו שוב. רק בפעם השלישית הבנתי מה לעזאזל אתה רוצה!" ואז הבנתי: היופי בספרות היא שתמיד אפשר לחזור אליה, להבין אותה באופן שונה, לקבל אותה אליך בצורה אחרת. מאז אני מנסה מאוד לאמץ את ההבנה הזו. בנוסף, אני מאמין שכמו שלכתוב ספר מצריך אומץ מסוים, גם לקורא יש תפקיד. ולא תמיד התפקיד הוא לשבת "רגל על רגל" ולהבין מיד כל שורה או פסקה. גם לקרוא זו "עבודה" במובן הזה שחוויית הקריאה מעניינת יותר, לטעמי, ברגע שאתה פעיל. כשאתה לא תמיד "נסחף" עם הקריאה, כשאתה לוקח לעצמך רגע להבין, לתת למילים לשקוע. והדבר הזה, אם הוא קורה, מראה אולי את החיבור האמתי או את הקשר או את הקרבה בין הכותב לקורא.

 יש לך פלירטוט עמוק עם הממד האחר, אולי המטאפיזי, בשני הרומנים. ספר על זה קצת.

מאז שאני ילד אני זוכר את עצמי חי מעין חיים כפולים: כלומר תמיד הייתי אדם כזה שמצד אחד חי את החיים ש"בחוץ", של היום-יום, של דברים שאתה עושה – הולך לבית הספר, לצבא, ללימודים, לעבודה, ומצד שני, או בעצם תוך כדי החיים ה"רגילים", אם נכנה אותם כך לרגע, תמיד סיפרתי לעצמי סיפורים. זה התחיל כבר כשהייתי ילד ואבא שלי היה מסתגר בחדר העבודה שלו וקורא (הוא היה קורא המון!) או כותב, ואני הייתי מתגנב פנימה אחרי שהוא היה יוצא ממנו כדי לראות איזה ספר הוא השאיר על השולחן, ואז קורא את הכותרת שלו. לאחר מכן הייתי הולך עם הספר לחדר שלי או מעתיק חלקים ממנו ועל פי זה הייתי ממחיז את הכותרת או הפסקה שהעתקתי. הייתי ממש מעלה מחזה שלם עם כל מה שהיה פנוי לידי: גרביים, בובות, כדורים, קוביות לגו. באמצעותם הייתי מספר לעצמי סיפורים מקבילים כאלה.

אחר כך שכללתי את העניין, וגם הייתי מספר סיפורים שלמים על איך אבא קורא בעצמו את הספרים הללו, וממציא "אגדה בתוך אגדה" שבה שרבבתי, למשל, את הסיבה מדוע הוא בחר דווקא בספר מסוים. אולם השיא היה כשהייתי משחק את התפקיד של אבא – ומספר לעצמי איך הוא קורא את הספר, מה הוא עושה תוך כדי וכו'. שם התחילה כנראה ההתעסקות בכמה ממדים בין שהם "אחרים" ובין שהם פשוט, אולי, מקבילים, כדרכו של ילד חולמני. כשהתחלתי לכתוב ספרים, אני מניח שהפנטזיה הזו, או עצם הרצון לשמר את העולמות המקבילים האלה, לא עזב אותי וזה חלחל בצורות שונות פנימה. ואולי פשוט אני רוצה להישאר עוד קצת ילד.
עוד דבר שאי אפשר כנראה להתעלם ממנו הוא המוות של הוריי, שככל הנראה השפיע במובן הזה של החשיבה על העולמות האפשריים השונים. איבוד של הורים זה משהו שמפרק אותך לגורמים וגורם לך, או לפחות לי, להתרכב מחדש ולהפוך למעין אדם שחושב הרבה יותר, שמתעסק המון בלדמיין מצבים של "מעניין מה הם עושים עכשיו" או "איך אבא היה מתמודד עם הדבר הזה או הזה". אולי גם זה שכלול של מה שהייתי עושה בילדות, אלא שכעת זה בא ממקום של אדם מבוגר שעבר מעט יותר מהחיים "שבחוץ".
מה גם שאבי עסק בעשור האחרון לחייו בתחום האנתרופוסופיה, והעיסוק התמידי שלו בנושאי העולמות הבאים וכו' הוא משהו שהיה מאוד מרכזי גם בחינוך בבית. אחר כך הוא גם הדביק בחיידק את אימא. כך מדי פעם הוא היה מנסה להסביר לי למשל על הגופים האתרים שיש לאדם, או לחדד את הרעיון שמוות הוא התחלה ולא סוף. אף על פי שבזמנו זה לא דיבר אליי כל כך, אני מניח שלאחר מותם, במובן מסוים ובאופן טבעי זה גם חלחל לכתיבה עצמה וקיבל למעשה את הצורה שבה אני ירשתי את החיבור לממדים האלה, שבאה לידי ביטוי בייחוד בשני הספרים האחרונים שלי.

הגיבור ב"טקנומליה" בעצם נמצא בשיתוק זמני. הוא אילם וכותב הכול על פתקים. אם לצטט אותו: "היכן אתן מילים כשצריך אתכן?" בו-בזמן הוא גם צריך להתמודד עם חוויות בברלין. מה אתה יכול לספר על המצב הנוראי שבו בחרת לשים אותו? כיצד הגעת לרעיון הזה?

אולי זה הזמן לגלות שהנובלה בעצם מבוססת על יומן מסע שכתבתי בזמן שהייתי עם בת הזוג שלי בברלין לפני כמה שנים. כשירדנו בתחנת האוטובוס מול המלון היה מודבק על חלקה הפנימי של התחנה פוסטר ענקי של אייכמן בשחור-לבן. כמו שאני מספר בספר. חשבתי לעצמי, איזו קלישאה – פעם ראשונה שלי בגרמניה והדבר הראשון שאני נחשף אליו הוא הדבר הזה?! הדבר הזה היה כל כך אבסורדי עד שזה שיתק אותי. לא האמנתי כנראה לגודל הקלישאה שבאה לי ישר אל מול הפנים. הפוסטר הזה גם היה הטריגר להתחיל לכתוב את יומן המסע הזה ובעצם את הספר אחר כך.

בתוך כך, יש בי תחושה בשנים האחרונות שאני עדיין מחפש את הקול שלי, כלומר ככותב. כל אדם יוצר צריך הרי קול. לאו דווקא במובן המילולי של הדבר, אלא דרך מסוימת או ערוץ שדרכו הוא מעביר את הרעיונות. ואז עלתה לי מחשבה בראש: מה קורה כשיש משהו אחד מרכזי פגום אצל בן-אדם שאמנות היא עבורו לא מעט בחיים. איך הוא יתמודד כעת עם היצירה? מה הוא יעשה או לא יעשה? באילו צורות הוא יעשה את זה וכו'. בנוסף, יש כאן איזושהי אמירה על מה יכול להיות בשליטה שלך ומה לא. מה אולי כדאי להישאר צמוד אליך ומה כדאי לפעמים לשחרר. מה קורה בעצם כשאיבדת את אחד הכלים הכי בולטים שלך לתקשר עם העולם, אפילו לפני היצירה, אלא באופן הפשוט, היום-יומי של החיים. בתוך שני אלה אני רוצה לשאול מה אדם עושה כדי לחפות על זה, כדי להתמודד, כדי בעצם לא לוותר על המילה שלו, להתעקש להשמיע את הקול, לא משנה מה. ובעצם אני אומר יותר מזה – אולי זה אפילו לא כל כך משנה מה תעשה, אלא העיקר שתעשה דווקא מתוך השיתוק המסוים שנכפה עליך, שאתה חש שמשתלט עליך.

יש בשיתוק לא מעט כוח כדי להפעיל את הגוף בצורות אחרות. לעתים אנחנו לא מודעים אליהן עד שזה קורה בפועל. כמו שאומרים שאנשים שאינם מסוגלים לראות – שאר החושים שלהם מתחדדים עם הזמן. כך גם פה. חוסר היכולת לדבר מאלץ את הגיבור לאלתר, להמציא למצוא משהו חדש לדבר דרכו או בעזרתו. הוא מבין שדווקא מתוך החוסר הזה חייבים לפעול כי אחרת אתה לא באמת חי. וזה הממד האופטימי בסיפור, לטעמי. לכן, אגב, גם השירים בספר השירים הם עוד אמצעי שהגיבור נתלה בהם, לעתים עד כדי איבוד דעת של ממש, אבל איבוד הדעת הזה הוא חשוב – כי הוא מזכיר לו את החיות הזו. יש בספר ציטוט שאולי יסכם את הרעיון הזה טוב ממני: "ובאמת מה כל זה משנה? הרי הדבר המפליא ביותר בסיפור הזה הוא לא השיר או השורה, אלא עצם הקימה".

כפי שכתוב על גב הספר, ישנו סיפור מקביל של העבר היהודי עם גרמניה. זה מתוך רצון להזכיר משהו לקוראים?

אני לא בטוח אם זה בדיוק להזכיר, ואם כבר להזכיר – אז לאו דווקא עבר במובן של שואה. כמו שאמרתי, הדבר המרכזי כאן הוא אולי האבסורד שהעבר הזה מקרין עלינו. העניין הזה ששנים התחמקתי מלנסוע לגרמניה ועכשיו כשיוצא לי להיות שם פתאום אייכמן הזה נופל עליי. הקלישאה כבדה אולי מנשוא. מעבר לכך, נראה לי שמה שחשוב הוא הנושא הזה של להתמודד עם משהו שצץ פתאום, שלא היית מוכן אליו. אפילו שזה משהו שחשבת שאתה מכיר ויודע עליו כל מה שאפשר מכל הזוויות, ובכל זאת קורה אתו משהו אחר, בלי שתכננת. פתאום אתה משתמש בעבר הזה כדי להבין משהו על עצמך. לא אספר מה הגיבור עושה עם הפוסטר כדי לא להרוס לקוראים, אך מה אני רוצה בעצם לומר? שנכון – יש מה שידוע, העבר, שזולג פנימה לסיפור אם תרצה ואם לאו מעצם היותך יהודי. העניין הוא מה אתה עושה עם העניין הזה דווקא מתוך המודעות שאי אפשר להתחמק. האם תתעלם מזה? ובכלל, האם בתור כותב יש לי בכלל אפשרות להתעלם? אני אישית לא יכולתי כי עובדה שכתבתי את יומן המסע הזה, הוא זלג ממני יום יום שם. ולכן גם הכנסתי את הגיבור למצב הזה כמו ששאלת קודם לכן.

כלומר, אם יש רצון להזכיר, אז להזכיר או אולי לחדד את ההבנה שאדם, יש לו עבר, אבל ההווה הוא מה שחשוב. לך תעשה את מה שאתה מרגיש שאתה צריך ורוצה לעשות. כי כמו שהגיבור בספר אומר: "מחר אולי כבר לא יבוא". זה לא בא דווקא מתוך מקום פסימי וקודר, אלא להפך, לטעמי, מתוך הרצון להתעורר, לקום ולעשות מעשה. העבר, הרמיזות לשואה, לאייכמן – במובן מסוים הם כלים שהגיבור משתמש בהם בצורה חדשה עבורו. במילים אחרות ומבלי להסגיר את כל העלילה – העניין כאן הוא איך הגיבור משתמש בעבר הזה שמופיע לו פתאום ואפילו מפתיע אותו – אף שהוא הרי יושב טוב-טוב בראש כבר שנים ואי אפשר לחמוק ממנו – כדי להתמודד עם ההווה שלו, עם איבוד הקול, עם מה שקורה עכשיו כדי לתפוס את הרגע, כדי לחיות אותו נשימה אחר נשימה בתוך הכאוס שהוא חווה.

הייתי רוצה שנדבר קצת על מצב הספרות העצמאית בארץ. בתור סופר עצמאי, אתה מרגיש שיש יותר פתיחות לנושא מבעבר?

לדעתי, הספרות העצמאית בארץ עדיין בחיתוליה. מבחינת הקוראים, אי אפשר להתכחש לעובדה שרוב האנשים עדיין תלויים במובנים רבים ברשתות הגדולות וקונים ספרים שיוצאים בהוצאות הגדולות בארץ. יש איזו סטיגמה שמה שיוצא בהוצאה עצמית הוא "פחות איכותי", "פחות מוצלח", וכל מיני משפטים שאני שומע פה ושם. עם זאת אני מרגיש, וגם רואה את זה, בעיקר ברשתות החברתיות, אבל גם בחוץ כשאני מדבר עם מכרים או חברים, שמתחילה מגמה הולכת וגוברת של פתיחות לרעיון הזה שספר טוב יכול לבוא גם ממקומות אחרים. אני אישית תמיד האמנתי בזה ובאופן תמידי אני מחפש את השוליים, לאו דווקא בתחום הספרות, אלא בכל מיני סוגי אמנות. השוליים האלה כל כך רחבים שעד לא מנסים, פשוט אי אפשר להאמין עד כמה. אני גם משתדל להמליץ לאנשים, ליידע חברים, אם אני מגלה אמן חדש. חשוב לטפח את התרבות הזו, לדעתי. אז כרגע, כפי שאני רואה את הדברים, לפחות מבחינת הקוראים אני חושב שכן, יותר ויותר קוראים נפתחים אל הספרות העצמאית, אבל זה עוד לא במלוא התעוזה. וכמו שאמרתי קודם לגבי תהליך הקריאה עצמו, הסקרנות, הפתיחות לא יכולה לבוא רק מהצד של הכותב, הסופר. במידה מסוימת צריך גם שהקוראים יהיו פעילים בתהליך הזה. אם מישהו אוהב ספרות שיחפש אותה במקומות נוספים. זה קרה בתחום המוזיקה, ואין סיבה שזה לא יקרה גם בתחום הספרות. וזה כבר קורה כמו שאמרתי. יש לנו אינטרנט, יש פייסבוק, יש בלוגים מעולים שעוסקים ומדברים ספרות. הכול פתוח – הרי אני לא מחדש לאף אחד כלום בעניין הזה. מה שצריך זה פשוט מעט יותר לפעול. להושיט יד ולקחת את מה שיש לעולם ההולך ומתרחב הזה להציע.

מבחינת הכותבים עצמם – יש לא מעט אמנים מעולים, שרואים מה קורה בעולם המו"לות כרגע, ומבינים שישנה אפשרות אחרת. לא אשקר – גם לי יש רגעים שבהם אני עדיין פוזל אל ההוצאות הגדולות, אל עצם הרעיון שאם הוצאה גדולה מפרסמת אותי אז "אני יותר שווה". גם זה מושרש בנו לא מעט. ואני אומר שאם תבוא הצעה מהוצאה גדולה יום אחד, או בספר הבא – אני לא בטוח שאשלול את ההצעה על הסף, כי יש בי משהו שעדיין מאמין שככותב יש המון מה ללמוד מהעשייה הזו, מהאנשים שאתה עובד מולם, מהמערכת כולה.

אף שזה ספרי השלישי, אני עדיין סופר צעיר מאוד "פעור" כמו שאומרים, שצמא לחוות כל מה שאפשר בתחום הזה, ומסקרן אותי לדעת מה התהליך שעובר סופר שמוחתם בהוצאה גדולה. צריך לנסות כל דבר לפחות פעם אחת, לא? אבל ככל שעובר הזמן ולאור ההתנסות המעולה שלי בתהליך ההוצאה של "טקנומליה", אני מבין שיש בצד השני גם המון חופש בעשייה העצמית הזו. העצמאות הזו מאפשרת לך כמובן לשלוט בכל אספקט של תהליך כתיבת ספר והוצאתו לאור, אבל גם – וזה יותר חשוב בעיני – היא מחזקת את האמונה שלך בעצמך. אם אתה מאמין בזה – לך על זה, וכשאתה הולך על זה אתה מרגיש כל אבן או קרן אור שבאה לך מתחת לרגליים או מול הפנים. ועצם התחושה הזו, החיות הזו, היא מה שחשוב בעיניי כשמדברים על עשייה עצמאית, על ספרות עצמאית. היא הופכת אותך במלוא מובן המילה לעצמאי. כלומר בלתי תלוי בדבר מלבד עצמך וזה בסופו של יום יכול רק לפתח אותך, לא רק ככותב אלא בכלל, כאדם, על אף הקשיים הטמונים ועל אף הדרך הארוכה.

לדף הסופר של נעם נגרי

לספרים של נעם נגרי באתר אינדיבוק

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט"