רותי עפרוני היא עורכת תוכן לטלוויזיה, מפתחת פורמטים וכותבת לפייסבוק. היא גם צלמת, ויום בשבוע מלמדת צילום בתיכון. יש לה ארבעה ילדים, איש, כלב וחצר גדולה עם עצי פרי.

הצילומים שאת מעלה לפייסבוק מלווים תמיד בטקסטים ארוכים, אבל הם גם עומדים בזכות עצמם. למה חשוב לך לשלב את הטקסטים הללו?

קודם כול, תודה רבה. זאת שאלה מפתיעה עבורי כי נדמה לי שאני רואה את עצמי בעיקר ככותבת. כלומר, האמצעי המרכזי שלי לספר סיפור הוא במילים. פתחתי פייסבוק לפני קצת פחות משנה, בעת שהות בארצות הברית, כי הרגשתי רחוקה מאוד. את הפוסט הראשון שאני יכולה לחשוב עליו כ"סיפור" פרסמתי בנובמבר. זה היה פוסט מכונן בשבילי, ובו כתבתי על כך שמצאתי בחנות יד שנייה את המגפיים של אחותי הבכורה שנהרגה בתאונת דרכים לפני מיליון שנה כשהייתי בת שבע. אבל בניגוד למגפי הילדות שליוו אותי כמו רוח רפאים לאורך התבגרותי ולעולם היו גדולים ממידתי, אלה שמצאתי עכשיו התאימו לי בול. וההרגשה הפלאית הזאת שאני בנעליים הנכונות פתאום שחררה לי את האומץ לכתוב. ככה בלי להתבייש. על דברים אמיתיים. ואישיים מאוד. עד אז תמיד כתבתי בשביל אחרים. בקול שלהם. זה מה שעורך תוכן עושה בעצם. הוא כותב טקסטים שמישהו אחר מקריא או מדבר. ואם הוא טוב במה שהוא עושה, אז הוא נטמע לגמרי בקולו של הטאלנט שלו. ואחרי שרוב חיי הבוגרים עסקתי בכתיבה כזאת הסיפור הזה דגדג לי איזה רצון אחר. אז בשביל שהקוראים המדומיינים שלי (אז עוד לא היו לי, באלוהים לא יודעת למי כתבתי. כתבתי לאוויר. או לעצמי) יבינו באילו מגפיים מדובר, פשוט צילמתי אותם. על הרגליים שלי כמובן. וערכתי את התמונה עד שזה התאים לסיפור הנוסטלגי הזה שרציתי לספר. ומאז כל סיפור מלווה בצילום.
אני מנסה לכתוב כל עשרה ימים. כאימון כושר כזה. וזה תמיד עם צילום. לא תמיד צילומים שלי, דרך אגב. אבל הם תמיד אמיתיים. תיעודיים. של משהו מאוד קרוב מהסביבה שלי. לפעמים הם גם ביחס מתוח עם המילים. וזה בסדר. גם מזה אני נהנית מאוד.

לחץ על התמונות להגדלה

מה נולד קודם, הסיפור או הצילום? בעצם, מי מעניק השראה למי?

בדרך כלל הסיפור מרחף לי בראש לפני הצילום. אבל גם יש מקרים הפוכים, שאני מצלמת משהו, כמעט באקראי, בלי כוונה מיוחדת, ואז כשאני מסתכלת בתמונה אני מבינה שיש כאן סיפור שאפשר לספר. כשההורים שלי הגיעו לביקור בבוסטון אז אימא שלי, שהיא אישה חרוצה באופן מרגיז, התיישבה בסלון ובקלות כזאת התחילה לקפל לי את הררי הכביסה שאני משקיעה שעות רק בלהתלונן עליהם (בלי לקפל כמובן). אבא שלי צילם אותה ושלח בוואטסאפ לכל המשפחה. והבת שלי נכנסה לחדר ועזרה לה לזווג גרביים בודדים ואני ישבתי שם וחשבתי על הפעם ההיא שראיתי את אימא שלי בוכה ועל כמה אני אוהבת אותה. יומיים אחרי זה עברתי על הוואטסאפ וראיתי את התמונה והבנתי שזה סיפור, כל מה שקרה שם במחשבות שלי, וישבתי וכתבתי אותו וכמובן ערכתי את התמונה ועיצבתי אותה ככה שהיא תספר את הסיפור הזה שרציתי לספר. וזה יצא אחד הסיפורים שאני הכי שלמה איתם. עוד דוגמה זה שני הטיפוסים המדהימים האלה שצילמתי בדיינר בטיזנאבי איידהו. קודם צילמתי אותם ואחר כך כתבתי את הסיפור שמאחורי הצילום, את השיחה שלי איתם, את הזרות והשונות שלי מהם, את המתח והאלימות המוצפנת בסיטואציה הזאת שבין אישה מצלמת גבר בקרב קטן וסמוי על כוחו של מבט. יש גם את הצילום הזה של בתי הגר בסיום כיתה ח' (בית ספר יסודי בבוסטון), שתפסתי אותה מהססת לקפוץ לצד אביה ובת דודתה האהובה. וגם מזה יצאתי סיפור על הרגע שבו היא למדה לעוף. כל זה כמובן אמיתי לגמרי, אבל אין סיכוי שהייתי מבחינה בסיפור שמתחבא שם לולא הצילום.

נדמה שהרבה מהטקסטים שלך אוטוביוגרפיים. בספרות פחות קריטי אם סיפור התרחש באמת או לא, אך כשהוא מוצמד לצילום, זה קצת משנה את התמונה. למשל, הסיפור על בנך כשהיה תינוק. יש בזה חשיפה אמיצה. איך את מרגישה רגע אחרי שאת מעלה טקסט כזה לרשת?

כל הטקסטים שלי מאה אחוז ביוגרפיים. אני חושבת שהצילומים חשובים לי בעיקר כי הם משמשים גם כעדות: הנה זה באמת קרה. רואים? וזה משהו שגיליתי ולא ידעתי קודם: שברגע שאני כותבת משהו הוא כבר קצת פחות קרוב אליי. ובוודאי פחות אישי. משהו בכתיבה מרחיק את האירועים ממני. אני חושבת שזה העיבוד שהם מקבלים בתהליך הכתיבה. במובן הזה אני לא מרגישה שזה אומץ יוצא דופן לפרסם אותם. כי הרי הדברים שבאמת באמת נוגעים לי הם אלה שאני לא כותבת עליהם. או עדיין לא כותבת עליהם. כשאני לוחצת "פוסט" החרדות שלי נסבות סביב הקבלה שלו כסיפור, לא הקבלה שלו כחשיפה אישית. הרבה יותר מעניין אותי אם אנשים יצלחו את אורך הטקסט, אם זה ישעמם אותם, אם הם יסכימו ללכת במבוך הזה שאני מייצרת, אם יהיה להם אמון שבסוף יהיה להם שווה לקרוא את זה. אני הרבה פחות עסוקה בשאלות של "מה יגידו השכנים שלי?" וכן, לפעמים זה מטמטום כי למשל הטקסט על תחילת הדרך המאוד קשה עם בני הבכור – לא עלה בדעתי שהוא יקבל את ההד שהוא קיבל. אני מניחה שהוא נגע בעצב חשוף ואני מניחה שהרבה מאוד אנשים שפטו אותי לחומרה איתו.

את מצלמת הרבה אנשים באקראי, וראיתי שגם קיבלת מהם לכל מיני תגובות. מה את יכולה לספר על האתגר שבסוג הצילום הזה עבורך ומה מושך אותך בזה?

מתה על זרים! באמת, יש לי משיכה עזה לתעד את מה ששונה ממני, את מה שלא מוכר לי. ואיכשהו אני נורא אמיצה במצבים כאלה שאני הזרה. באמריקה צילמתי המון אנשים שלא הכרתי. הייתי ניגשת אליהם ומבקשת רשות ומפתחת שיחה וזה היה כיף אדיר, החיכוך הזה. איכשהו פה בישראל אני מהססת יותר. למשל אתמול חיכיתי באוטו לבעלי ליד חנות גלידה של חרדים, והנשים שישבו שם עטו על ראשיהן מטפחות ענקיות צבעוניות כמו כדורי גלידה ענקיים. וכולם נראו לי פתאום כמו גלידה. והיה לי דחף כזה לצאת ולצלם, אבל נשארתי במקומי. מצטערת על זה מאוד עכשיו.

"באמריקה צילמתי המון אנשים שלא הכרתי. הייתי ניגשת אליהם ומבקשת רשות ומפתחת שיחה וזה היה כיף אדיר, החיכוך הזה". 

כשדיברנו יצאת מגדרך כדי להדגיש שאת לא צלמת מקצועית, אבל עושה רושם שהעבודות שלך מעניינות הרבה אנשים. האם חשבת להציג ולהתפתח גם בחוץ לרשת?

אני כל כך לא מקצועית שזה מביך. הידע התאורטי והמעשי שלי בצילום שערורייתי בדלותו. למדתי קצת צילום בנעוריי, אבל מעבר לזה כלום. מה שכן, אני מומחית בהתבוננות. אני מומחית כי אני מתאמנת בזה מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל עכשיו התחלתי ללמד בתיכון במגמת צילום ואני לומדת על הדרך, סוף סוף, את כל מה שאני צריכה ללמד. ואם חשבתי להתפתח מחוץ לפייסבוק זה בכתיבה.

לדף הפייסבוק של רותי עפרוני

הזנת תוכן: 9.9.2016

חזרה לדף הראשי "ספוטלייט"