קרן אלקלעי־גוט

בטלפוןkaren alkalay gut

אַתָּה מוֹדִיעַ לִי שֶׁזֶּה לִימְפוֹמָה
וּמָה אֲנִי יוֹדַעַת
לְאָן זֶה יִתְפַּתֵּחַ

בְּרֶגַע זֶה אֲנִי כָּאן
בַּבַּיִת לְאַחַר הַבִּקּוּר
בְּנַעַל אַחַת
חַסְרַת אִזּוּן
לְמִשְׁמַע הַבְּשׂוֹרָה

אֶפְשָׁר לְרַפֵּא אֶת זֶה?

אֲנִי חוֹזֶרֶת לִפְנִימִית ד'
וּמַחֲלִיקָה אֶל מִטָּתְךָ

שְׁנֵי יְתוֹמִים
בְּעוֹלָם בּוֹדֵד

 

 

 

המסך עולה

שֶׁקֶט מִשְׂתָּרֵר בָּאוּלָם.
בַּמַּחֲזֶה הַזֶּה הַחוֹלֶה
וַאֲנִי, מְכֻרְבֶּלֶת לְצִדּוֹ,
שׁוֹכְבִים עַל הַמִּטָּה הַצָּרָה.

וּכְאִלּוּ שֶׁעוֹד אִשָּׁה זְקֵנָה
עֲלוּלָה לְשַׁנּוֹת אֶת הָאַבְחָנָה,

הָאָחוֹת הַשְּׁמֵנָה רוֹעֶמֶת,
"זֶה בֶּאֱמֶת לֹא מְקֻבָּל",

וַאֲנִי יוֹרֶדֶת מֵהַבָּמָה.
אין איש
שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לִי
אֵיךְ לַעְזֹר לְךָ
הַבֶּטֶן הַתְּפוּחָה שֶׁלְּךָ
כְּאֵבְךָ
זָרִים לִי

אֲנִי מִתְבַּיֶּשֶׁת
כַּמָּה מְעַט
אֲנִי יוֹדַעַת

 

 

 

בשובךָ מבית־החולים

אַחֲרֵי הָאַבְחָנָה
אַחֲרֵי הַלַּפָּרוֹסְקוֹפְּיָה
אַחֲרֵי בְּדִיקַת הַ־PET

פָּנֶיךָ נִגְלוּ אֵלַי
מֵעוֹלָם אַחֵר

מוּאָרִים מִבִּפְנִים
שְׁקוּפִים לְמֶחֱצָה

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת
הַאִם כַּיָּרֵחַ
יִמְלְאוּ
אוֹ יַחְסְרוּ

 

 

 

כימותרפיה

מִקָּרוֹב זֶה נִרְאֶה כְּמוֹ נֵס:
הָרַעַל שֶׁנִּמְסָךְ בִּוְרִידֶיךָ
עָשׂוּי לְהַצִּיל אֶת חַיֶּיךָ.

אֲנִי קוֹרֵאת לוֹ סַם־חַיִּים בְּטַעַם פֶּטֶל
וַאֲנַחְנוּ צוֹחֲקִים.

תַּאֲוַת הַחַיִּים יְכוֹלָה לַחְדֹּר בְּאֵינְסוֹף גְּוָנִים
אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ אֲדָמָה סַלְעִית

 

 

 

מחקר רפואי

בֶּן אֱנוֹשׁ אֶחָד,
שֶׁנִּשְׁמָט מִן הַקָּצֶה
אֶל תּוֹךְ קִבְרוֹ,
נִמְשָׁךְ לְאָחוֹר
בְּיָדַיִם אַלְמוֹנִיּוֹת
רַבּוֹת מִסְּפוֹר

שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יֵדְעוּ
אֶת הַפֶּלֶא אֲשֶׁר חוֹלְלוּ.

 

 

 

אינני יודעת מהיכן להתחיל

אַחֲרֵי הַמַּחֲלָה הַזֹּאת הַכֹּל
נִרְאֶה סְתָמִי, בִּזְבּוּז
שֶׁל אֶנֶרְגְּיָה הַדְּרוּשָׁה לְהִתְמוֹדְדוּת
עִם רוֹפְאִים, בְּדִיקוֹת, חַיִּים
בַּמְּצִיאוּת.
יִתָּכֵן שֶׁהָעִסְקָה הָיְתָה כָּזֹאת:
אַתָּה מְקַבֵּל בַּחֲזָרָה
אֶת נִיצוֹץ חַיֶּיךָ
אַךְ בְּלִי הַדַּחַף
לִכְתֹּב
שִׁיר פָּשׁוּט.

 

השירים מתוך הספר "ניסים וכו'", תרגום: מורן קורברג-ווייס, הוצאת קשב לשירה 2011

 

לשיר בין עמודי עירוי

קרן אלקלעי־גוט מכניסה אותנו בשיריה החדשים אל ממלכה כפולת פנים. מצד אחד — ממלכת האֵלם־שמעֵבר־לדיבור, שכופָה מצוקת מחלתו, אשפוזיו וטיפוליו של אדם קרוב. ומצד שני — מרחבי ההתנסות בדיבור מסוג חדש, קטוע, מרוסק, מהוסס, מגשש אחרי דרכי אמירה שונות מכל שקדם. דיבורו של מי שמנסה להפיג את חרדותיו, להתמודד עם מצב שלא הוכן אליו, לאמוד את המרחק בין עבר לעתיד, להבין את ההתרחשויות והאפשרויות, לנוע בחוסר שקט בין תקווה לאובדנה, להתחדשותה.
אם להשתמש במילותיה של המשוררת — מה עושים "שני יתומים / בעולם בודד"? וביתר ריאליזם — מה עושים כש"אפילו הרופא / נראֶה מודאג" ואיך אפשר לדבר על "גוונים של אפור" ביום שהכל נעשה שחור?

מי שיקשיב לשירים הקצרים, המכוּוצים, המובאים בספר זה ישמע מבַּעד לגרון חנוק פוליפוניה של קולות — לחישות, תפילות, זעקות חנוקות, קריאות זעם, נַהמות חוסר אונים. יש כאן רגעים של צער ואחרים של שמחה, יש נימות של השלמה וּוידוי ואחרות של מחאה והומור כאוב שעוזר בַּהתמודדות מלאת האבסורדים שבמסגרתה הרעל שנמסך בוורידים עשוי להציל חיים.

ובל נשכח שאנו מצויים בגבולות שבהם האינטימי ביותר — האדם, גופו, מכאוביו — מתרחשים לעין־כל: אחיות, רופאים, אנשי צוות, חולים אחרים. איש איש ומצוקותיו במקום שבו הסבל, קיצוני יותר או פחות, הוא נחלת הרבים, הסובלים והסועדים והמתבוננים.

אף על פי שלא ניתן לייצג את כולם במחזור שירים קצר אנו מתוודעים כאן לשורה של דיוקנאות, המשורטטים ביד חופזת, רוטטת, החולפת על פניהם בטינה (למשל, האחות השמנה) או באהבת חיים (למשל, הילד הקירח או הנערה לפני הכימותרפיה).
איך לא מניחים לאימה להדביר כל אות חיים כש"אני מפחדת עד מוות"? איך מגיבים במצב שבו הרעיה־המשוררת אומרת בפשטות "אינני יודעת מהיכן להתחיל"? או "אני מתביישת / כמה מעט / אני יודעת". דווקא ההתייחסות הדיבורית, הווידויית, הטכנית לכאורה, הארספואטית, מצליחה לפלח את המרחקים שבין האישה שדובבת מתוך ממלכת החולים באמצעות נמענהּ הפנימי (בעלהּ) אל הקוראים המצויים במרחק של חלל וזמן וחוויה.

ופתאום התקפת הבושה שמקורה בחוסר הידיעה איך עוזרים כשהבטן תפוחה, ומה אומרים כשהמראות הנגלים מאיימים למחוק רסיסי זיכרונות מתוקים מימים עָברו. מה עושים כשהשיחות חסרות תוחלת, כשהשיטות עלולות להתגלות כחסרות תועלת, כשכּל מה שידענו איננו אלא איוולת? ואיך מבקשים מחבר שיפסיק לשאול, שכּן הצורך להשיב מחייב לתת לעצמך דין וחשבון על דבר שהיית רוצה להדחיק ולהעלים?

והתפילה? ותהִלים? — מה עליהם בין עמודי עירוי ושקיות פלסטיק, בין מיטות חשופות באור ניאון? מזה, העתיק מכּל — טקסטים קדושים שנועדו לסייע לנפש בשעת דווי; ומזה הסימפוניה הצורמת של הקיום המודרני — ביפרים, טלפונים, זמזום מכשירים רפואיים. כאן שעון־החול הוא טפטוף אִטי של טיפות עירוי. כאן דיבורם של החיים מאוּיָם מדי הגעת תוצאותיה של בדיקת C.T. וכל ביקור רופאים מטלטל את החולה ותומכיו בין ייאוש לתקווה וחוזר חלילה. ובכל זאת, העין מגלה והלב חושף את הרגש הבסיסי, העמוק מכולם, זה שלא מוותרים עליו עד הרגע האחרון, שהרי "תַּאֲוַת הַחַיִּים יְכוֹלָה לַחְדֹּר בְּאֵינְסוֹף גְּוָנִים / אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ אֲדָמָה סַלְעִית".

רפי וייכרט


 

קרן אלקלעי-גוט בויקיפדיה

קרן אלקלעי-גוט ב"מקום לשירה"

 

קרן אלקלעי-גוט - "סופרים קוראים", ארכיון הוידאו של כלל סופרי ישראל של מרכז הספר והספריות ומפעל הפיס

You need to a flashplayer enabled browser to view this YouTube video

 

חזרה לדף הראשי של סופ"ש שירה 40