עֵדוּת

בְּיוֹם הֻלַּדְתְּךָ

גַּבִּי לַמַּרְאָה

אֶצְבְּעוֹתַי עַל פָּנֶיךָ

גַּסּוֹת

פּוֹשְׂקוֹת לַצְּדָדִים אֶת

עֵדוּת

הָעוֹר.

וְאַתָּה בָּבוּאָתִי.

הַקְשֵׁב לַשֶּׁקֶט

הוּא קוֹלוֹת

הַיְּלָדִים.

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

אהבתי היא מוזיקה, ובעבורי מילים הן התגלמות נוספת של מנגינה, ולכן גם בכתיבה וגם בקריאה אני מתרגמת מילים לתווים. בילדותי אמי נהגה לקרוא לנו שירה לילדים – ביאליק, לוין קיפניס, מרים ילן-שטקליס, לאה גולדברג. אהבתי את הצליל. במקביל גם הרביתי להאזין לתקליטים. אבל זיכרון השירה המכונן הראשון שלי היה מפגש פלאי בין מילים למנגינה. זה קרה ב-1973. מדינת ישראל חגגה 25, ואני, בת 5, צפיתי בפסטיבל הזמר והפזמון בשידור ישיר, שחור-לבן. על הבמה שר חנן יובל: "ליל חניה בקול דברים, בשחוק, בגדף / בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הנו...להיות שופך דם האדם ומגינו..." לא הבנתי את המילים, אבל הייתי מהופנטת: "...ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים..." והקתרזיס הגיע כשמתוך אווירת המלחמה שירתו של אפרים שמיר צבעה את עולמי בהבנה שהאהבה היא תמיד מעל לכול: "על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח)".

ההדרה האלתרמנית הילכה עלי קסם הרבה לפני שידעתי לקרוא ושנים רבות אחר כך. למדתי ממנו ממש לראות פיגורה של מילים, להרגיש את נוכחותן, לא לפחד לצייר בצבעים תיאטרליים, וגם לא לפחד להגות ולהמציא, אבל רק אם זהו רצונו הכן של הרגש.

וכעבור עשור הגיעה חוויה מחוללת ומהפכת – "יונתן" של יונה וולך. וכל מילה שתנסה להעביר את עוצמת הטלטלה שעורר (ועודו) מפגש עם משפט כמו "...אני מסכים לחור של נעץ..." תחטא הן לחשיבות שיש להיחשפות לעולם אפל, מדמם, פסיכדלי, פגיע וחסר חמלה כל כך, והן להשפעה שיש להיחשפות הזאת עלי כאישה ובעיקר כאישה יוצרת.

מה תפקידה של השירה בעיניך?

בחיבורו "העולם של אתמול" (מחברות לספרות, מהדורת 2012, עמ' 22) כותב סטפן צוויג: "...מהי התרבות אם לא הפקת המהות הדקה, הענוגה, המעודנת ביותר שבחיים מהחומר הגס שבהם באמצעות האמנות והאהבה?" בהיותה חלק מהתרבות – כזו היא השירה בעיני. אינני יודעת אם זהו תפקידה, אך זוהי מהותה. ומנקודת מבטו של הכותב אני מאמינה שכדי להגיע לתזקיק המדויק הזה שבורא רטט נדיר של פואטיקה שאיננה תלוית זמן ואיננה תלוית מקום, צריך להתחולל נס.

משורר\ת שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

בעניין זה נדמה לי שאני בת מזל: לא היה משורר שרציתי לשוחח איתו ולא עשיתי זאת. כשאני קוראת שיר והוא חוצה אותי, אני מנהלת עם המשורר – צעיר, מבוגר, אישה, גבר, דובר שפה זרה ואפילו מת – דיאלוג של רגשות. האם יש שיח אינטימי יותר?

היכן את כותבת?

לצערי, אינני בדיוק "כותבת". בנסיעות האוטובוס הרבות מירושלים לתל אביב (וחזרה) אני מאזינה למוזיקה, מתבוננת על הנוף ומהרהרת. לפעמים להרהור יש מוזיקה יפה, מרגשת, אז אני משרבטת אותו על פיסת נייר (אם אני מוצאת עט). יש הרהורים יפים שעולים תחת המים במקלחת, ויש שעולים בשמש או בגשם, בהמתנה לאוטובוס או בבית קפה בחופשה באירופה. באופן לא סדיר אני מעתיקה את המשפטים שאספתי למחשב. אם מצליח להתעורר אותו רגש והוא אותנטי – מיתוספים עוד כמה משפטים, ואם המזל משחק לטובתי – נוצרת לשיר מסגרת. אבל שיר אף פעם לא נכתב. הוא נאבק על קיומו, ואם קיומו מוצדק – הוא ייוולד. יש שירים שנולדו כעבור שבוע. יש שירים שנדרשו להם חודשים, ויש כמה שהסתיימו לאחר שנה ואף יותר.

מדוע בחרת את השיר הזה?

"עדות" הוא השיר האחרון שכתבתי (הוא התחיל במרס 2012 והסתיים בנובמבר 2012). ב"מהגרת" הוא מופיע בשער ששמו "דיוקן, אפור", ורק לאחר מעשה אני מבינה שמופיעה בו דמות שבשלותה וניסיונה ניכר ברכותה: אישה שבמקום לבחון את פניה במראה אוחזת בפניו של אהובה ורואה בהם לא רק שיקוף של עצמה, אלא את עוצמת הברית, שבחלוף השנים היא היא השקט.

גל קוּסטוּריצה – יוצרת, עורכת.
נולדה בבאר שבע, חיה בתל אביב, מצאה את אהבתה בירושלים. ספרה "לבד באוקיינוס" ראה אור בספרית מעריב (2009) ועורר עניין רב.
"שותפות מותנית", אסופה של סיפורים קצרים, ראה אור ב"עמדה-דגש" (2011).
"מהגרת" זכה לציון לשבח של ועדת השיפוט לפרס מילין למשורר בתחילת דרכו (2011/12). בקרוב יראה אור ב"עמדה".

גל קוסטוריצה בסופ"ש שירה מספר 17

 הלנה מגר טלמור - ביקורת על ספר שיריה של גל קוסטוריצה "מהגרת"

הזנת תוכן: 9.1.2013

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"