בין אפשרות להתרחשות
על שירתו של טוּבִי סוֹפֵר כפואטיקה של אי-הכרעה
רחובות: שירים - 2025-2021 (הוצאת ספרי עיתון 77, 2026)
עופר חן
ספר שיריו של טוּבִי סוֹפֵר, רחובות: שירים (2025-2021), מציג במבט ראשון עולם פואטי צנוע ומאופק: רגעים יומיומיים, שיחות חולפות, זיכרונות משפחתיים ותמונות מחיי העיר. לכאורה אין בשיריו דרמה של ממש - לא הכרעות גורליות ולא מהלכים עלילתיים חדים. השירים נמנעים מן המִפנה ומן ההכרעה; הם אינם חותרים לאירוע מכונן - ואף לא לקריסתו. אולם דווקא היעדר זה, שניתן היה לפרשו כהצטמצמות רגשית או כמינימליזם אסתטי, חושף עקרון אקזיסטנציאלי: קיום שאינו מתממש לכדי אירוע.
קריאה בשיריו של סוֹפֵר מלמדת כי אין מדובר בשירה 'קטנה', אלא בכזו המציעה תפיסה שונה של עצם הקיום האנושי, הפרוזאי. לא עולם של אירועים מתממשים - ואף לא של אירועים שנכשלו - אלא מציאות שבה עצם ההתרחשות נותרת בלתי-שלמה. החיים אינם מתכנסים לנקודת שיא, אך גם אינם מתפרקים; הם מתקיימים במרחב מתמשך של אפשרות, שבו דבר-מה עומד תמיד לפני התרחשות, אך איננו מגיע לכדי מימוש. במילים אחרות, השירים מציעים מודל קיומי כולל: קיום שאיננו מאורגן סביב אירועים, אלא דווקא סביב היעדרם - מצב שבו האפשרות עצמה היא צורת הקיום. אין זו השהיה זמנית לקראת פעולה, אלא השהיה המתקבעת והופכת למִבנה.
טענתי היא כי שירתו של סוֹפֵר מודרכת על-פי פואטיקה של אי-התרחשות: לא השהיה בלבד, אלא מצב מתמשך שבו החיים נותרים בתחום האפשרות ולא בתחום המעשה. יחד עם זאת, אין זו שירה של כישלון פעולה, אלא של עולם שבו הפעולה עצמה נותרת על סף התהוות - והמתח הקבוע בין אפשרות למימוש הוא שמעצב את אופן הקיום האנושי עצמו.
מנגנון פסיכו-פואטי זה משתקף בבהירות בשיר 'סיפור פשוט'. שם מתוארת נטייתם של בני-אדם לספר לעצמם סיפורים על עצמם - לא מתוך שקר מכוון אלא מתוך נטייה קמאית להתרחק מהאמת העגומה: 'בְּנֵי אָדָם אוֹהֲבִים לְסַפֵּר סִפּוּרִים / לְעַצְמָם / עַל עַצְמָם. / וּכְכָל שֶׁיַּפְלִיגוּ מִן הָאֱמֶת, / תָּנוּחַ דַּעֲתָם / וְתָשׁוּט / עַל מֵי מְנוּחוֹת'. בקריאה ראשונית ניתן לראות בכך מנגנון מוכר של הדחקה או הונאה עצמית. אולם קריאה מדוקדקת יותר מראה כי השיר איננו מתאר עיוות של האמת, אלא שינוי במעמדה; האמת איננה נדחית ואיננה מתקבלת - היא נחלשת, מתרחקת, נעשית לאופק ולא לעובדה מחייבת.
הפעולה המתוארת בשיר איננה פעולה של הכחשה, אלא של הסחת דעת מעודנת: 'יַּפְלִיגוּ מִן הָאֱמֶת' לא כבריחה ממנה ולא כעמידה מולה, אלא התרחקות מתמשכת לאופק האין-סוף. הדימוי הימי - 'הפלגה', 'מי מנוחות' - מצביע על תנועה שאיננה מכוונת להגעה ליעד מסוים, אלא שהתנועה עצמה נעשית לצורת הקיום. במובן זה, השיר חורג מתיאור של מנגנון נפשי ומציע תובנה רחבה ועמוקה יותר: לא רק שהאדם מספר לעצמו סיפורים, אלא שהסיפוריות עצמה יוצרת מציאות שאיננה מתגבשת לכדי הכרעה; האמת אינה מוכחשת - אך גם איננה מתרחשת כאירוע. היא נותרת כאפשרות בלבד. נמצא אפוא כי השיר איננו מתאר תעתוע תודעתי, אלא מצב קיומי: אין כאן עיוות של המציאות, אלא הימנעות מהפיכתה לאירוע ברור ומוכרע. האדם איננו בוחר בין אמת לשקר, אלא מתקיים במרחב שבו עצם הבחירה איננה מתממשת. דהיינו, החיים האנושיים אינם מצטיירים כבריחה מן האמת, אלא כהימנעות ההופכת לצורת חיים.
הלך רוח זה מתחדד שבעתיים בשירים העוסקים ביחסים הבין-אישיים. בשיר 'אנשים מעבירים את חייהם' מופיעה שורה קצרה אך טעונה, הרומזת לעקרון ההימנעות: 'אֲנָשִׁים [...] / מוֹסִיפִים לִנְשֹׁם / אֶת הָאָבָק שֶׁהָהֵם הוֹתִירוּ מֵחַיֵּיהֶם / אֲבָל הֵם לֹא עוֹזְבִים אוֹתָם. // וּכְשֶׁמַּגִּיעָה אֶל חוֹפֵיהֶם סִירַת מִלּוּט, / הֵם מַטְבִּיעִים אוֹתָה'. במבט ראשון נדמה כי מדובר בתיאור מוכר של קושי רגשי להיפרד - מתוך תלות, פחד או הרגל. אולם קריאה מדוקדקת יותר מראה כי השיר אינו מתאר כישלון של פרידה, אלא את היעדרה של פעולה ממשית. הפרידה איננה מתרחשת כלל, לא משום שניסו ונכשלו, אלא משום שלא התגבשה לכדי פעולה. המשמעות כאן איננה פסיכולוגית בלבד, אלא מִבנית: עצם האפשרות של פעולה - במקרה זה, עזיבה - איננה מקבלת מעמד ממשי. הקשר איננו נשמר מתוך החלטה, אלא ממשיך להתקיים מכוח אינרציה קיומית. אין רגע של הכרעה ואין נקודת מעבר - רק המשכיות שאיננה תוצאה של בחירה.
כך נחשפת תבנית יסודית בשירתו של סוֹפֵר: היחסים החברתיים אינם מוצגים כזירה של הכרעות, אלא כמרחב שבו עצם האפשרות להכרעה מתעכבת. הקשר איננו מגיע לכדי קִרבה מלאה, אך גם איננו מתפרק לכדי ניתוק. הוא מתקיים כמצב תלוי, שאיננו מקבל תצורה ברורה וחד-משמעית.
פואטיקה זו מתבטאת בעקביות גם ביחס לזמן. בשירתו של סוֹפֵר, הזמן איננו נע לעבר פתרון או סיום, ואיננו מצטייר כמהלך בעל התחלה, אמצע וסוף. נהפוך הוא: הזמן נפרש כרצף שאיננו מתכנס לכדי אירוע: רגעים מצטברים, אך אינם מתגבשים לכדי התרחשות בעלת מבנה קוהרנטי. משל לכך נמצא בשיר 'תוחלת', התקווה נזרקת - אך שבה וחוזרת לאחר שנים: 'כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן 35 / הִשְׁלַכְתִּי / תִּקְוָה גְּדוֹלָה שֶׁלִּי / לַפַּח / וְאַחַר כָּךְ / נִדְרְשׁוּ לִי שָׁנִים / כְּדֵי לְחַלֵּץ אוֹתָהּ / וּלְשַׁכְנֵעַ אוֹתָהּ / לָשׁוּב / וְלָשֶׁבֶת עִמִּי אֶל הַשֻּׁלְחָן'. אין כאן תנועה של אובדן וגאולה, אלא מעגל שבו דבר איננו מגיע לכדי חתימה והשלמה. פעולת הזריקה איננה סיום, והחזרה איננה התחלה חדשה; שתיהן שייכות לאותו מרחב שבו הזמן איננו יוצר שינוי מכריע.
הקבלה לכך נמצאת בשירי הזיכרון - ובעיקר אלה העוסקים בדמות האֵם - המערערים על עצם ההבחנה בין עבר להווה. העבר איננו תחום סגור, אלא ממשיך להתקיים בהווה. פעולת הפרידה מתוארת בפרטי פרטים, אך דווקא הפירוט מדגיש את אי-השלמתה. ככל שהשיר מתקרב אל רגע הפרידה, כך מתברר כי הוא איננו מגיע להתרחשות מלאה. מכאן שהזמן מאבד את תפקידו ככוח מארגן של חוויה. הוא איננו מסמן מעבר, אלא מקיים את הקיום כבלתי-מוכרע. האירוע איננו הופך לעבר, משום שמעולם לא התגבש לכדי אירוע.
תובנה רעיונית זו משתקפת מלשון השירה; הקיצור, הפשטות והקיטוע אינם רק אמצעים סגנוניים, אלא עדות לכך שגם הדיבור עצמו איננו מתממש עד תום. הלשון אינה רק משקפת מציאות בלתי-מוכרעת, אלא פועלת בתוכה. כך, בשיר 'חרטה' נאמר: 'בְּוַדַּאי שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר / עַל דְּבָרִים שֶׁצָּרִיךְ הָיִיתִי לוֹמַר / וְלֹא אָמַרְתִּי. // וּלְהֵפֶךְ'. המילה החותמת מערערת את עצם ההבחנה בין אמירה לאי-אמירה. אין כאן שתי אפשרויות נפרדות, אלא שני מופעים של אותו מצב בלתי-מוכרע. הדיבור איננו נכשל, אלא פועל במרחב שבו עצם האמירה איננה מתממשת במלואה.
נראה אפוא כי אחד מהישגיה הבולטים של שירתו של סוֹפֵר הוא בכך שהיא ממקמת את המִבנה הקיומי הזה בתוך סיטואציות יומיומיות לחלוטין. אין מדובר בעולם חריג או יוצא דופן. להפך, אי-ההתרחשות מתגלה דווקא כעקרון מארגן של הקיום האנושי. המחשה לכך נמצא בשיר 'במרכז המסחרי', המתאר מונולוג של אישה המתוארת כמי שכלואה במערכת יחסים עכורה: 'אֲנִי תְּקוּעָה עַד הָעֶצֶם'.
בעיקרו של דבר, ניתן להבחין בשני דגמים מרכזיים של מתח קיומי. האחד - בשירה המודרניסטית - שבו בין אדם לעולם מתכנס לעיתים קרובות לנקודת שבר - רגע של קריסה, ניכור או התפרקות, שבו הפער נעשה לאירוע. למשל, ב'ארץ הישימון' של ט"ס אליוט, מתגבש הפער בין אדם לעולם לכדי חוויה של ריסוק תרבותי כולל. או לחילופין בפואמות של רילקה, רגעי ההתבוננות מתכנסים לעיתים לכדי התפרצות של תודעה חריפה, כמעט מטאפיזית, שבה האדם ניצב מול אי-הניתנות של העולם. האחר נמצא בשירה האינטימית, שבה המתח מתגלם כחוויה מתמשכת של כאב, אובדן או זרות, אך גם כאן הוא מקבל לבסוף תצורה מזוהה - כהכרה או כהתוודעות. כך, למשל, בשירתה של לאה גולדברג או בשירתו של יהודה עמיחי, החוויה האישית - גם כאשר היא מפוצלת או פצועה - מתכנסת בסופו של דבר לנקודת משמעות: רגע של הבנה, של ניסוח עצמי או של פיוס חלקי עם המציאות. אולם, בשירתו של סוֹפֵר, המתח איננו מתכנס ואיננו מתגבש. הוא איננו מגיע לכדי שבר, אך גם איננו מתברר כחוויה מובחנת; הוא מתקיים כמצב מתמשך שאיננו נע לעבר פתרון. במובן זה, אין זו שירה של אירועים ואף לא של כישלונם, אלא שירה שבה עצם מושג האירוע מתערער: החיים אינם מתקדמים לעבר רגע מכריע, אלא מתקיימים כרצף שאיננו מתגבש לכדי פעולה או החלטה.
נמצא אפוא כי שירתו של סוֹפֵר מציעה מודל קיומי ופואטי ייחודי: עולם שבו החיים נותרים בתחום האפשרות. אין זו שירה של מה שקרה ואף לא של מה שלא קרה, אלא של מה שלא נעשה לעולם לאירוע. במילים אחרות, בשירה זו התודעה העצמית, היחסים החברתיים, הזמן והלשון אינם משמשים כוחות מארגנים של התרחשות; הקשרים אינם מתפרקים ואינם מתהווים, הזמן איננו מתחיל ואיננו מסתיים, הלשון איננה מכריעה ואיננה מבהירה. על העקרונות המקובלים להיות עקרונות מארגנים מתקיימים במרחב של אי-הכרעה. דווקא מתוך כך מתחדדת עוצמתה של שירה זו. היא איננה מבקשת לפתור את המתח, אלא דווקא להחזיק בו - לא כבעיה שיש להתגבר עליה, אלא כתנאי יסודי של הקיום האנושי. ובתוך החזקה זו מתגלה כוחה הממשי של שירתו של טוּבִי סוֹפֵר - לחשוף את המרחב השקט והעמוק שבתוכו מתנהלים חיי האדם, הנעים שוב ושוב על סף ההתרחשות - מבלי לחצותו.
ד"ר עופר חן הוא חוקר, משורר ומבקר ספרות. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל-אביב ובמכון ליאו בק ירושלים. ספריו הקודמים: המשכיות ומפנה: הניאו-אורתודוקסיה הציונית בארץ ישראל במאבק על ערכי היהדות (הקיבוץ המאוחד, 2016); בארות העונג ותפוז הדם: שירה ופואטיקה (עמדה, 2026).
טובי סופר
טוּבִי סוֹפֵר (בתמונה) הוא משורר, סופר ועורך, זוכה פרס אח"י לשירה לשנת 2020 מטעם האגודה לעידוד המחקר, הספרות והאומנות. הוא בוגר החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. "רְחוֹבוֹת" הוא ספר שיריו הרביעי. בשנים האחרונות מתפרסמים שיריו בעיתונות הכתובה, בכתבי עת, באסופות שירה, בטלוויזיה, ברדיו ובבמות ספרותיות. אחדים משיריו הולחנו.
הזנת תוכן: 24.03.26
