השירה, המציאות ומה שביניהן
עופר חן

יצירתה הפואטית של יאירה גינוסר (2020-1932) מעמידה, במידה רבה, במרכזה את שאלת היחס שבין המציאות הממשית לבין הפירוש שמעניקה לה תודעתו של האני החווה. יחד עם זאת, שירתה אינה מסתגרת בעולמו הצר של היחיד. נהפוך הוא; שירתה משקפת ראייה רחבה על המציאות על גילוייה השונים. מתוך כך, יצירתה היא בעת ובעונה אחת אישית ואינטלקטואלית, אך גם תרבותית, חברתית והיסטורית. כבר בספריה הראשונים - אפרת ואפר (1975) ומורדים מפרפרים (1981) - ניכרת התעניינותה של גינוסר בקשר שבין היצירה הפואטית לבין המפגש בין מציאות לחוויה. אולם בספר שיריה השלישי, הצגה שנייה: שירים (1987), הופך המפגש הזה עצמו למושא של הרהור פואטי. האסופה אינה מבקשת לשקף את המציאות כשהיא לעצמה, אלא לבחון את תהליך העיבוד של החוויה בראי עולמו התרבותי של החווה.
כבר בשם הספר גנזה המשוררת את השקפתה, שיש בה, במובן הרחב, הדהוד לרעיון קאנטיאני המבחין בין 'הדבר כשהוא לעצמו' לבין המציאות כפי שהיא משתקפת בעיני האדם. העולם 'כשהוא לעצמו' הוא 'ההצגה הראשונה', ואילו העולם כפי שהוא מופיע, נחווה ובעיקר מתפרש בתודעת האדם הוא 'ההצגה השנייה'. במילים אחרות, שם הספר פותח צוהר ל'תורה השירה' של גינוסר: היצירה הפואטית אינה ייצוג נאמן של המציאות שלעצמה אלא היא פרי פרשנותו של המשורר למציאות.
בשיר 'פה ושם', הפותח את האסופה, חושפת גינוסר את ה'אני מאמין' הפואטי שלה, המדמה מלאכת השיר למצוות הלקט (ויקרא יט, ט-י; דברים כד, יט): 'לִקַּטְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ, פֹּה וָשָׁם, בִּשְׂדוֹת / הָעִתּוֹנוּת: לֶקֶט, שִׁכְחָה. / לֶקֶט, שִׁכְחָה. / כְּדֶרֶךְ הַמְּלַקְּטוֹת הָעֲנִיּוֹת'. דהיינו, כפי שלקטו עניים שאריות שיבולים לאחר הקציר כך מלקטת המשוררת שאריות מציאות כפי שמשתקפת בעיתונות; 'לקט', 'שכחה' אינו אנלוגי רק לבירור ולניפוי אלא לליקוט אותם פרטי מציאות שיש בהם משמעות אפשרית ליצירה פואטית.
ביטוי לכך נמצא בשיר 'הערכתה', האורג את טיב היחסים שבין מציאות לחוויה בדמותה של בנזיר בוטו, שכיהנה כראש ממשלת פקיסטן (1990-1988; 1996-1993): 'אִם בְּנָאזִיר בְּוּטוּ לֹא תּוּכַל / לַהֲפֹךְ מַסָּה לְאֶנֶרְגְיָה / הִיא תִּהְיֶה, / בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, / רַק חִזָּיוֹן בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ'. שורות אלו הן למעשה משל ליחסים שבין מציאות לאפשרות של יצירה; המציאות עצמה נמשלת ל'מסה' ואילו המשמעות המוענקת לה נמשלת ל'אנרגיה'. דהיינו, אפשרות הפיכתו של אירוע מציאותי ליצירה פואטית תלויה במשמעות שתינתן לו. או במילים אחרות, שיר נולד לא רק כאשר עובדה מסוימת עוברת טרספורמציה בתודעת המשורר אלא כאשר מזוהה משמעותה העמוקה. קרי, בנזיר בוטו, כדמות פוליטית וכעובדה חדשותית, היא בבחינת 'מסה'. ורק עיבוד המעניק לעובדה זו משמעות היסטורית, החברתית ותרבותית יכול להפוך מסה עובדתית לאנרגיה פואטית. ולחילופין, אם טרנספורמציה זו לא תתרחש תישאר 'בנזיר בוטו' רַק 'חִזָּיוֹן בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ'.
נמצא אפוא כי לתודעתו של האני השר נודעת חשיבות מרכזית במשנתה הפואטית של גינוסר. המציאות מתגבשת ליצירה פואטית רק במפגשה עם תודעה הנושאת עִמה זיכרונות, ידע, דימויים, ועולם רוחני ותרבותי עשיר. אין פירוש הדבר שהשירה מתרחקת מן המציאות. להפך: התודעה היא המאפשרת לחשוף את רבדיה הסמויים של המציאות. דוגמה לכך נמצא בשיר 'רובד ה"אני"': 'עֵץ הַתָּמָר טוֹעֵם אֶת פְּנִימִיּוּתוֹ / בְּטַעַם דְּבַשׁ תְּמָרִים כֵּהֶה / כַּפּוֹתָיו מַזְכִּירוֹת לִי / פֶּסֶל אֵלָה הוֹדִית, / גַּם בְּמוּזֵאוֹן מַעֲרָבִי / כַּפּוֹתֶיהָ פְּרוּשׂוֹת לְטוֹבָה / סְבִיב גּוּפָהּ הַיּוֹשֵׁב'.
המבט באובייקט החושי מצית שרשרת אסוציאציות באני החווה: החל מהתמר כאובייקט עבור לפסל האלה ההודית וכלה במוזיאון האומנות המערבי. יש להדגיש כי העולם האסוציאטיבי של האני החווה אינו מסתיר את מציאותו האובייקטיבית של התמר אלא מגלה אותה מחדש, והמציאות החושית הופכת לנקודת מוצא למניפה רחבה של מציאויות המתכתבות עימה. נמצא אפוא כי עומק המבט הפואטי אינו נמדד במספר האסוציאציות המתעוררות באני החווה אלא ביכולתו לחשוף את היחסים הסמויים המתקיימים בדבר שלעצמו.
אולם בכך לא סגי. השירה אצל גינוסר אינה רק תולדה של קריאת המציאות בראי עולמו התרבותי של המשורר; היא נובעת גם מיכולתו לזהות במציאות היבטים הראויים לביקורת ולשיפוט. הווה אומר, תודעתו של האני החווה אינה רק בכוחו להעניק משמעות להיבטים הגנוזים במציאות אלא בכוחו להביט במציאות במבט בוחן, לזהות בה מתחים, סתירות ועיוותים. 'ההצגה השנייה' אינה רק קריאה פרשנית במציאות, בראי תודעתו של האני החווה, אלא היא גם פרי של התבוננות וקריאה ביקורתית במציאות. במובן זה, השירה אצל גינוסר אינה רק אמנות של ראייה אלא אמנות של ראייה ביקורתית; היא חושפת את הפער בין המציאות כשלעצמה לבין המציאות הראויה להתקיים.
משל לכך נמצא בשיר 'גבירול', המפגיש בין הרחוב התל-אביבי של המאה העשרים לבין ר' שלמה אבן גבירול בן המאה האחת-עשרה: 'אֲנִי רוֹצָה לְהִמָּנוֹת עִם הַתְּבוּנָה הָעַצְבָּנִית וְהַתְּכוּנָה / אֲשֶׁר בְּשֵׁם הָרְחוֹב, וַהֲמוֹנוֹ'. השם 'גבירול' מחבר בין שני ממדים של מציאויות: בין המשורר היהודי-ספרדי, המזוהה עם תבונה ויצירה, לבין הרחוב התל-אביבי, המזוהה עם אווירת הניכור הצרכנית של המודרנה. בחיי היומיום החיבור ביניהם אינו קיים למעשה; בתל-אביב של המאה העשרים נותר ר' שלמה אבן גבירול שלט שקוף בקרן רחוב. השירה לא רק משיבה את החיבור בין שתי מציאויות שונות אלא מאירה על המרחק בין עולמו התרבותי של ר' שלמה אבן גבירול לבין התרבות התל-אביבית ועכשווית.
כללו של דבר, 'הצגה שנייה' אינה ייצוג נוסף של המציאות, אלא מַעֲבָר מהמציאות כנתון אל המציאות כיחס; בהצגה הראשונה הדברים מצויים זה בצד זה ובהצגה השנייה הם נקשרים זה בזה בתודעת האדם ומתבררת משמעותם. השירה חושפת אפוא את היחסים הסמויים המתקיימים במציאות - בין עבר להווה, בין אדם למקום, בין עובדה לזיכרון. אלא שבנקודה זו עשויה הפרשנות להתהפך, שכן ברגע שהמציאות מובנת היא הופכת מושא לביקורת ולשיפוט. בנקודה זו טמון הממד המוסרי בתפיסת השירה של גינוסר. לשיטתה השיר אינו שיקוף של המציאות ואף אינו חלופה לה, הוא יוצר מרחק תודעתי המאפשר לאדם להביט במציאות ולהבין את היחסים המתקיימים בתוכה. במובן זה, השירה אינה עומדת בין האדם לבין העולם אלא מכוננת את היחס ביניהם. היא אינה משנה את העובדות, אך היא משנה את מעמדן בתודעה: מן הנתון אל המובן, מן המובן אל הנשפט, ומן הנשפט אל הרצוי. זהו, אולי, מובנם העמוק של שירי הצגה שנייה: לא הצגה אחרת של העולם, אלא העולם לאחר שנעשה מושא לתודעה אנושית - ולכן גם פתוח למשמעות, לביקורת ולאפשרות של שינוי.

הזנת תוכן: 6.11.26