מאת עמוס לויתן

תמר רבנו "מומחית לבכי" (כרמל, 2012) היא לא רק משוררת מעולה, אלא משוררת כלבבי. יש הרבה משוררות טובות, אבל לא כל משוררת טובה היא גם לטעמי האישי. תמר רבנו היא כזאת. ילידת ניו-יורק, גדלה בבית רבני בירושלים, אם לשלושה בנים, פסיכולוגית קלינית במקצועה. בכתיבתה היא ממזגת שלוש תרבויות – אמריקנית, יהודית, פסיכואנליטית – ויוצרת קוקטיל משובח במיוחד. הנה למשל השיר ממנו נלקח גם שם הספר "מומחית לבכי": "אני מומחית לבכי \ בוכים אצלי \ שעה \ אחר שעה. \ את הבכי שלי \ אני בוכה בהפסקה." (7). שיר בן שש שורות המקיים באורח מופתי את הגדרת השיר הלירי הקצר כפי שהגדירה אותו לאה גולדברג: "עולם מלא בכמה שורות".
השיר של תמר רבנו, היוצא מנקודת מוצא אישית לכאורה (עיסוקה כפסיכולוגית קלינית) איננו רק עולם מלא כשלעצמו, אלא גם שיר הממלא באמירתו את העולם, שכן הבכי שהיא בוכה בהפסקות, מהדהד בעולם גם את בכיים של המטופלים שלה כולם. את המהלך הזה נקל להדגים בשיר קצר אחר בן שבע שורות, "לא נולדה לי בת": "לא נולדה לי בת. \ לא המשכתי את הרחם. \ הרחמים עצרו אצלי. \ לא יצרו נשים. \ ממני יצאו מלחמות וכיבושים. \ אדמה שעפרה נגזר לחיילים \ לא תלד אותי שוב" (12).

כזכור, תמר היא אם לשלושה בנים, וראו כיצד היא הופכת עובדה אישית זו, כמו בשיר הקודם, לשיר מגדרי-אוניברסלי ואנטי-מלחמתי: מי שיולדת רק בנים לא ממשיכה את "הרחם" ולכן גם "הרחמים" נעצרים אצלה. ממילא יוצאים ממנה רק "מלחמות וכיבושים". השיר הסמוך לשיר זה שמו "חובה להכחיש מלחמה" (13) והשיר אחריו "עוד לא גמלתי אותך" (14) מספר על גיוס אחד מבניה: "עוד בטרם גמלתי אותך \ מטיפשות הדרך, \ ואתה כבר הולך לצבא..." ומסתיים באירוניה מרה: "עוד לא סיימתי לספר לך \ ...\ כמה כואב לקליעים \ כשהם פוגעים באבן קשה." ההסטה של חרדת האם לגורל בנה העלול להיפגע מקליעים הנורים לעברו, לעבר גורל הקליעים עצמם העלולים להינזק מאבן קשה, היא מבריקה ומעמיקה.

הבכי שבו נפתח הספר מחלחל גם לשירים אחרים והופך מבכי פרטי לבכי ציבורי, אף שהמדינה אינה מכירה בו: "מי יאשר לי לילל \ על גבי עיתון את כאבי \ חסר הערך הציבורי? \... רחוקות דמעותי \ מעיני מדינתי" (48). בשיר מופתי אחר היא מצליחה להפוך את המקרה הפרטי שלה לסמל מוגדר של המצב הישראלי:

שיר אהבה ישראלי

אני רוצָה
שֶתַרְאָה לִי
שֶאַתָה אוֹהֵב אוֹתִי
שֶלא אֲמַלֵּא
אֶת כּל תוֹכִי
בְּמֶלֶט שֶל בֶּכִי
וְאַכְרִיז עַל עַצְמִי
בַּיִת אָטוּם
וְאַטִיל עָלַי עוֹצֶר.

האופן הבלתי מורגש כמעט שבו הופך שיר אהבה פשוט, כביכול, לשיר פוליטי חריף, הוא אמנות גדולה. העדר האהבה (או, נאמר פשוט השנאה) שבעטיה נאטמים בתים ומוטל עליהם עוצר, איננו עוד מקרה פרטי של אשה אחת, אלא תסמונת ישראלית המסמלת תקופה.
וכל זה רק על מוטיב אחד בספרה. מוטיב אחר בו, יחסי אמהות בנות, לו מוקדשים כעשרה שירים הוא מופלא מאד וכולל שירים מרשימים ומרגשים אף יותר. אני משאיר זאת לקוראים הרגישים, לחפש ולגלות.

מאז פורסם ספרה, פרסמה תמר רבנו שירים חדשים בבמות שונות. עקבתי אחריהם וראיתי כיצד משיר לשיר היא משכללת את שירתה עוד ועוד. אחד האחרונים שבהם הוא השיר "פיקוח נפש" ואני מביא אותו כאן כדי לעדכן את רשימתי ולהשכיל את הקוראים במשוררת נפלאה זו.

פיקוח נפש

עַל הָאֲדָמָה הַחֲמוּרָה שֶׁל בְּנֵי בְּרָק, יָשְׁבוּ כָּל הַחֲכָמִים שֶׁלִּי וְדִבְּרוּ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם עַד שֶׁהִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית שֶׁהֵעִירָה אוֹתִי וְאָמְרָה לִי נוּסִי כָּל עוֹד נַפְשֵׁךְ בָּךְ אֶל מִדְבַּר סִינַי וּמִצְאִי אֶת דַּרְכֵּךְ הַפְּרָטִית אֶל הָאָרֶץ וְלֹא מָצָאתִי אֶלָּא דַּרְכָּם שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁדַּרְכָּם קוֹדֶמֶת לְדַרְכִּי, כְּמוֹ שֶׁפִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה הַכֹּל.

הזנת תוכן: 29.9.2014

חזרה לדף הראשי "עמוס לויתן - על שירה וספרות"