מקובנה ודכאו לחיים חדשים

מאת: אורי חנוך ויהודית חנוך
עריכה מדעית: בלה גוטרמן

בשעת בין ערביים של תחילת יולי 1945 נעצרה ליד הבית [בלנדסברג] מכונית ספורט אדומה עם גג פתוח... מהמכונית יצא אדם לבוש בגדים אזרחיים ושאל: "אולי אתה יודע איפה גר פה מישהו בשם אורי חנוך?" הסתכלתי בו מופתע והשבתי, "זה אני". "יש לי בשורה טובה", אמר והוציא מכיסו דף עם רשימה ארוכה של שמות. האחרון שבהם היה דני חנוך.
"זה אחי הקטן, הוא חי? איפה הוא? ראית אותו?"
"לא, אני לא מכיר אותו, אבל נשלחתי לומר לך שהוא חי".

בגעגועים ובאהבה מתאר אורי חנוך, יליד 1928, את ימי ילדותו בקובנה. חייו השתנו ללא הכר עם כניסתם של הכוחות הסובייטיים לליטא בשנת 1940 ולאחר מכן תחת הכיבוש הגרמני בקיץ 1941. אורי גורש לגטו ושרד לאחר שנות רעב, אקציות ומוות. באביב 1944 שולח למחנה הריכוז דכאו קאופרינג ושרד שנה נוספת של עבודות פרך בתנאים לא אנושיים.
הבשורה הנפלאה שקיבל אורי ביולי 1945 על הישרדותו של אחיו הצעיר דני, היחיד ממשפחת חנוך הקרובה שנותר בחיים, פתחה את תהליך שיקומו. אורי ואחיו, שדיברו עברית שוטפת וחונכו לציונות, עלו ארצה בעלייה בלתי-לגלית ונקלטו במהרה. בדצמבר 1947 התנדב אורי לפלמ"ח, לחם בקרבות קשים לשחרור ירושלים, וניצל בנס. עם שחרורו מצה"ל הקים בית ומשפחה והיה לאיש עסקים מצליח.

על-אף מוראות השואה, קורותיו של אורי חנוך הם מסע אופטימי של אהבת אדם ודאגה לאחר. כעבור שנים, מפגש עם גרמני צעיר החזיר את אורי לאירופה ואת העשורים האחרונים של חייו הוא ייחד לשיפור חייהם של הניצולים ולשימור זיכרון השואה בארץ ובגרמניה. על פעילות זו הוענק לו אות הצטיינות גבוה מנשיא גרמניה.
סיפור שלא סיפרתי: מקובנה ודכאו לחיים חדשים הוא סיפור של צער ושמחה, של כאב ואושר. את הספר כתבה מפיו יהודית חנוך, רעייתו של אורי, בחודשי חייו האחרונים. אחרי מותו מילאה את בקשתו להשלימו ולהוציאו לאור.

לספר מצורף מבוא "קובנה היהודית בשברונה" , מאת ד"ר בלה גוטרמן.

יהודית חנוך – הערות ביוגרפיות

ילידת ת"א 1932. היתה כתבת האופנה של מעריב למעלה משלושים שנה ובמשך עשור בעלת תוכנית קבועה בקול ישראל. למדה במכללת אף.איי.טי בניו יורק ושלוש שנים עסקה בעיצוב אופנה לחברות בגדים ידועות במנהטן.
את אורי אהבתה הראשונה פגשה באופן מפתיע ב-1958 כשחזרה לארץ דרך אירופה. לאחר חזרתה ארצה עיצבה בגדים אופנתיים (במקום בגדי החאקי) לרשת חנויות הכלבו הראשונה בארץ – "המשביר לצרכן". במסגרת שנות עבודתה ככתבת אופנה ביקרה פעמים רבות בבירות אירופה אירופה (פריז, לונדון ועוד) וראיינה את גדולי מעצבי האפנה. אורי נלווה אליה לרבים מביקורים אלה, ובזכות הרוסית שלו זכתה ל"סקופ" בינלאומי – ראיון עם מעצב האופנה הסובייטי סלבה זיידב שהלביש את ראיסה גורבצ'וב והופיע בתצוגת האופנה הראשונה של מעצב רוסי במערב. הראיון שפורסם במעריב הועתק לרבים מהעיתונים הבינלאומיים.
עם פרישתה ממעריב ב-1933 פנתה לפיתוח נדל"ן ועיצוב אדריכלי והחלה להתלוות לאורי במסעותיו ברחבי אירופה לפגישות עם ניצולי שואה, ראשי ממשלה ונשיאים.

ד"ר בלה גוטרמן הייתה מנהלת אגף המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם; המנהלת והעורכת הראשית של ההוצאה לאור ביד ושם.
ד"ר בלה גוטרמן למדה הסטוריה כללית לפילוסופיה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, וקיבלה את התואר ד"ר לפילוסופיה ב-1996. זכתה בפרסים על מחקריה, ביניהם פרס ע"ש ראול ולנברג ופרס ע"ש רפאל למקין.
סיימה לימודי תעודה בעיתונאות ובעריכה באוניברסיטת תל אביב ועסקה שנים רבות בעריכת כתבי עת וספרים.
שירתה במפקדת חיל החינוך ונמנתה עם צוות הפיקוח על מורי צה"ל בקורס השכלת יסוד לחיילים.

בין ספריה:
• ונתתי להם יד ושם (יד ושם, 2013)
• צביה האחת – סיפור חייה של צביה לובטקין (הקיבוץ המאוחד ויד ושם, 2011), עברית ואנגלית
• גשר צר אל החיים – יהודים במחנה הריכוז גרוס-רוזן ובמחנות העבודה שלו (יד ושם 2000), עברית ואנגלית
• לשתות עם המוות לחיים – סיפורו של מחנה ינובסקה בלבוב (אוניברסיטת תל אביב ומשואה, 1993)
• מרצה ועורכת מדעית של ספרי מחקר, תיעוד וזיכרונות

הזנת תוכן: 15.4.2019

חזרה לדף הראשי "הוצאת יד ושם"