מאת עמוס לויתן

"אתה היית קורא לזה אלגיה" מאת רפי וייכרט (הוצאת עמדה, 2022) הם שירי קינה לחברו הטוב והאהוב פרופסור עמינדב דיקמן, המתרגם והמורה הדגול שהלך לעולמו בשנה שעברה בגיל 64 בלבד. בשיר בשם "תליון" כותב וייכרט: "אתה היית קורא לזה אלגיה \ ומן הסתם היית צודק. \ אבל אני מעדיף לקרוא לזה אהבה." (אהבתם משולה בשיר לתליון – בצדו האחד דיוקנו של דיקמן ובצדו האחר דיוקנו של וייכרט). (28).

בחרתי לקרוא לרשימתי "שירי פרידה מחבר אהוב", שכן הספר הוא, באמת, יותר ספר אהבה, חיה וקיימת, מספר אבל. מותו של דיקמן, ובגיל צעיר כזה, הפתיע רבים. רק אתמול דרך על במת האקדמיה וצעד את צעדיו הבוטחים בתחום התרגום ונכונו לו, בוודאי, עוד גדולות ונצורות בשני התחומים. ספרו של וייכרט עשוי לכן בתבונה לא כפואמת אבל, אלא כמסע שבו הוא מלווה את חברו החולה בימיו האחרונים וגם מעלה זכרונות משנות חייהם בשנים קודמות.
הספר נפתח בתמונה "מחוץ לבית החולים איכילוב". בחוץ ראשית אביב "וכבר אתם פורחים, \ חמציצים צהובים על כל הדשא בין הבנינים." העולם בחוץ עומד לפני שיבת החיים בכל עוזם לאחר ימי הכפור. הוא עשוי לשמח גם את לבו של מי שאך יצא לרחוב מבית החולים, אבל אשר אינו שוכח לרגע את "המחלקה שבה האנשים גוועים," שהניח מאחוריו. החלוקה הטראגית בין עולם החיים לעולם בית-החולים, ניחתת באחת על הקורא המבין ששוב אין הדברים כתמול שלשום.

השיר הבא "עקב" הוא כבר מבית החולים עצמו. שיר קצר המכיל רגע של חסד בעולמם המשותף של השניים. "על רסק התפוחים שהבאתי שמחת \ כאילו אחזת בגיזת הזהב. \ יאזון שלי. אודיסאוס, אכילס. \ איך לא הבנת שהעקב יכול להתחיל \ מכאב בירך או בגב." שורות הפתיחה והסיום הן על אודות המחלה. "רסק התפוחים" מוצע באהבה ובחמלה לחולה המתקשה לבלוע והנאחז בו כ"בגיזת הזהב"; אך דווקא "הירך או הגב", החסינים, לכאורה, עלולים להיות נקודות התורפה דרכם חדרה המחלה לגופו. גיזת הזהב, יאזון, אודיסאוס ואכילס, גיבורי המיתולוגיה היוונית, עליהם שקד דיקמן בתרגומיו, אינם יכולים עוד להושיע.

מיטת החולה, בשיר "מחוגה," היא כעת מרכז העולם. "אתה במחלקה ומטתך \ מרכז העולם \ והכל חג מסביבה." דימוי המחוגה, כמוסבר, לקוח משיר מפורסם של המשורר האנגלי ג'ון דאן. שירי הספר בכלל מרבים לרפרר ליצירות ויוצרים קלאסיים מן הספרות העולמית והעברית. אין כאן איזכור שמות סתם, אלא זה באמת היה השיח בין שני החברים המשכילים.

דוגמה יפה לכך הוא השיר הבא, אחד היפים בספר, המושתת על ציור הבריאה של מיכלאנג'לו:
אצבעות
חֳדָשִׁים שֶׁאֲנִי נִפְרָד מִמְּךָ
בְּשׁוּרָה שֶׁל חֲדָרִים וְשֶׁל מִטּות.
כְּמוֹ בְּצִיוּר הַבְּרִיאָה שֶׁל מִיכָּלאַנְג'לוֹ,
רַק בִּמְהֻפָּךְ, אֶצְבְּעוֹתֵינוּ נִשְמָטוֹת
זוֹ מִזוֹ עַד שֶׁכּל גוּפְךָ מִטַּשְׁטֵשׁ.
הֵיכָן אֶמְצַא אוֹתְךָ עַכְשָׁיו?
מֵעֵבֶר לְאֵיזֶה נָהָר אֶלְחַשׁ לְךָ
"אַל תִּתְיַאֵש"?
(12)

השירים "רוסית", "פולנית", Abschied"" (גרמנית), "פיצה" (הנחתם ב- Amore mio אהוב שלי באיטלקית) הם אזכורים לשפות מהן תרגם עמינדב דיקמן לעברית. וכן השיר "כני לי מוזה", הפניה אל המוזה בפתיחת האודיסאה בתרגום טשרניחובסקי, כלומר מיוונית. וכמובן השיר "נסיך העברית" השר הלל לידיעת העברית המופלאה שלו. "אלפי שנים של העברית ישבו לך בפה, \ התגוררו מאחורי המצח בלי צו פינוי. \ שיחקנו בה כמו תצרפי ילדות על הרצפה \ אתה תמיד סיימת להרכיב ראשון." (30).

כאן ראוי להוסיף, והדבר עולה משירים בספר, כי השניים היו לא רק חברים, אלא גם שותפים ליצירה פוריה בתחום השירה. דיקמן כמתרגם ווייכרט כמוציא לאור בהוצאת 'קשב לשירה' שבעריכתו. בשיר "סונטות" מסופר: "סיכמנו שתתרגם 32 סונטות \ של פטררקה ובני דורו \ והסכנו ש'לב שירים' זה יפה. \ אבל אתה כדרכך, \ תרגמת עוד ועוד. \ כמה צחקנו כשהפטרת \ דיווח ביניים \ שיש כבר 101 סונטות \ וססטינה אחת. - - - בינתיים." (36).
שיר יפה על ספרות, חיים, מוות, הוא השיר
ספרות
הַסִפְרוּת הָיְתָה חֲשׁוּבָה לְךָ
כְּמוֹ הַחַיִים עַצְמָם.
הַחֶדֶר שֶׁבּוֹ הִרְגַּשְׁתָ
הֲכִי בַּבִּית.
מָוֶת הוּא חֶשְׁבּוֹן חַשְׁמַל מְקֻמָּט
בְּתֵבַת דֹאַר מַחְלִידָה.
דֶּלֶת נְעוּלָה. (45).

אם הספרות היתה החדש החי חשוב בבית, הרי המוות לאחר מותו, הוא חשבון חשמל מקומט, תיבת דואר מחלידה ודלת נעולה. כמה מדויק. ובעקיפין רומז לנו כי זהו ביתו של האיש הבודד, שאין מי שיפקוד אתדירתו לאחר מותו.
שירים יפים הם על הזמן הקצוב לאדם. הזמן הרגיל והזמן המתקצר פתאום. כך בשיר "הקצבה" (50), "שען" ((51), "יד": "לכתוב שירים על בוא הקץ \ זה כמו למספר פרפר בתיבת עץ" (53).
כמה שירים בסוף הספר מדמיינים את החיים בלעדיו. "שנים": "לא יודע כמה שנים נשארו לי בלעדיך \ אבל כל שנה שתעבור \ - - - \ תהיה פספוס." (59). "סוגיה" ההומוריסטית: "ומה אעשה עכשיו \ בעשרת כרכי המילון הפולני \ שהחלטנו שיהיה שנה אצלי \ שנה אצלך? \ זוכר איך סחבנו אותו \ משוק הפשפשים ביפו, \ וכמה כבדה היתה השמחה?" (62). השיר "בלעדיך" (63) והשיר "מכאן" המתאר הווי של סופי שבוע וחג. "מכאן והלאה מוספי שבת וחג \ שלא נוכל כבר לדסקס. \ והמוני ספרים שייצאו ..." (6). וההחלטה "משחק" על כך שימשיכו לדבר "בוא נסכם שאנחנו ממשיכים לדבר. \ כדרכך תקשיב בסבלנות לדברי \ ואחר כך אדמיין את תשובתך." (67).

והשיר הכמעט אחרון
קביעה
וְהַחַיִים תְָמִיד מִתְאַרְגְנִים כְּמוֹ אֲדָווֹת
אֲחַרֵי שֶאֶבֶן צָלְלָה בַּמַיִם,
אֲבָל הָאֶבֶן הִיא אַתָּה
וּפְנֵי הַמַיִם מְסָרְבִים לְהִסָּגֵר.
בְּשֵׁשׁ בָּעֶרֶב אֲחַרֵי הַמִלְחָמָה הָאֲבוּדָה הַזֹאת
אֲחַכֶּה לְךָ בְּיָפוֹ, בִּשְׂדֵרוֹת יְרוּשָלַיִם,
אַל תְּאַחֵר. (77)

הזנת תוכן: 18.3.23
חזרה לדף הראשי "עמוס לויתן - על שירה וספרות"