בין הנהר לאדמה
על הפיכחון הקיומי בשירתו של שלמה טנאי
עופר חן

למשורר שלמה טנאי, שלפני חודשים אחדים מלאו עשרים וחמש שנים למותו, נודע מקום ייחודי בשירה העברית החדשה; טנאי, איש חינוך, עורך, חוקר ספרות ומשורר שפעל במשך עשרות שנים בלב התרבות העברית, נמנה עם אותם יוצרים שעבורם השירה לא הייתה אמצעי לביטוי רגשי או תיעודי לחוויות החיים, אלא אמצעי של התבוננות מתמשכת באדם ובגורלו. בעוד שחלק ניכר מן השירה העברית במחצית השנייה של המאה העשרים נטה אל האוטוביוגרפי, אל הלאומי או אל הפוליטי, הִפנה טנאי את מבטו אל השאלות הראשוניות של הקיום האנושי: שאלת הזהות, משמעות הזמן, היחס בין הגוף לנפש, חרדת המוות ואפשרות המשמעות בעולם בן-חלוף.

   עולמו הפיוטי של טנאי שואב אומנם ממקורות היהדות, מלשון המקרא, ממדרשי חז"ל ומן המסורת העברית לדורותיה, אך שירתו היא מודרנית ומפוכחת במהותה. משום כך אין היא נעה בין אמונה לכפירה, אלא בין מסורת לקיום; בין הזיכרון התרבותי העתיק לבין מצוקותיו של האדם בהווה. המסורת איננה מופיעה ביצירתו כמערכת אמונות מחייבת ואף לא כמושא געגוע נוסטלגי. היא משמשת שפה שבאמצעותה ניתן לחשוב מחדש על האדם ועל אורחותיו.

   בעיקרו של דבר, שני מאפיינים מרכזיים מעניקים לשירתו של טנאי את ייחודה. בראש ובראשונה, זוהי שירה קיומית במובן העמוק של המושג. טנאי איננו מתעניין באירועים כשלעצמם אלא במשמעותם הקיומית לאדם. גם כאשר שיריו מעמידים במרכזן דמויות מקראיות, או מתכתבות עם אגדות חז"ל או לחילופין מתארות מצבים קונקרטיים מחיי היום-יום, הם עוברים באחת לבירור של שאלות יסוד: מהו האדם? מה היחס בין גופו לנפשו ולתודעתו? כיצד ניכרים עקבות הזמן על עיצוב הזיכרון והזהות של ה'אני'? ומה משמעות חשבון הנפש שעושה אדם לעת זקנתו? לפיכך, גם כאשר שיריו נטועים במציאות של זמן ומקום, הם לעולם חותרים אל מעבר לקונקרטי ומבקשים לחשוף את הממד המטאפיזי הגנוז בחוויית החיים האנושית.

   המאפיין השני נמצא בשאיבה מאוצר המושגים והמונחים התורני. מושגים כגון 'נפש', 'נשמה', 'קדושה', 'טהרה', 'גלות' ו'גאולה' מופיעים חליפות בשירתו, אך תוך שיציקת משמעות חדשה במונחים עתיקים; המונחים הפואטיים אינם טעונים עוד במשמעותם התיאולוגית הראשונית אלא הם עוברים תהליך של הפנמה לתיאור מצבו הקיומי של האדם. מתוך כך, ה'קדושה' איננה יעד שמעבר לעולם הזה אלא גנוזה בהתבוננות מפוכחת בעולם ההוויה וההפסד. וכך, ה'גאולה' איננה עוד הבטחה אסכטולוגית אלא אפשרות נדירה של השלמה פנימית וה'נפש' מעתה איננה ישות מטאפיזית מוגדרת אלא אחת החידות הגדולות של הקיום האנושי. במובן זה משתייך טנאי למסורת של משוררים-הוגים יותר מאשר למסורת של משוררים וידוּיִים. בדומה לט"ס אליוט, לזביגנייב הרברט או ליהודה עמיחי המאוחר, גם אצל טנאי השיר איננו רק ביטוי של רגש אלא, במידה רבה, אמצעי ביטוי הגותי. זאת אף זאת, לעיתים נדמה כי השיר משמש לטנאי אמצעי לחקירה בנפש האדם, ולכן ניתן לראות את שירתו כמצויה על הגבול שבין הגות לתפילה; בין פיכחון לכמיהה; בין ספק לשרידי אמונה.

   ספר השירים, מברק, הוא מן הביטויים הבשלים והמגובשים ביותר של יצירתו הפואטית של טנאי; אסופת השירים נראית כחשבון נפש מאוחר של משורר שהקדיש את חייו הספרותיים להתבוננות בשאלות היסוד של הקיום האנושי. השם שבחר המשורר לאסופת השירים - מברק - מעורר אסוציאציה של מסר קצר ותכליתי שהוא מבקש לשלוח לקוראיו. ואכן, רבים מן השירים עומדים בסימן מסרים ובעיקר תובנות שממהר אדם, המודע להיותו בר-חלוף, לשלוח לחברו. הספר כולו נע אפוא בין הנהר לבין האדמה - בין תנועת החיים האנושית הבלתי-פוסקת לבין סופיותו של האדם כפרט. זהו ספר שבו הזמן איננו רק הנושא העובר בין השירים אלא הוא הכוח המארגן של המציאות כולה.

   כבר בשער הראשון מתברר כי מוקד עניינו של טנאי איננו בתיאור המציאות החיצונית כשלעצמה אלא בפתרון חידת ה'אני'. אולם ה'אני' שהוא מבקש לחשוף איננו אותו סובייקט יציב ומוגדר המוכר מהפילוסופיה האקזיסטנציאלית. נהפוך הוא; האדם המצטייר בשירי המברק הוא ישות שסועה וחמקמקה, שאינה מסוגלת להגדיר את עצמה באופן בהיר וחלוט; היחסים בין גוף לנפש מתקיימים מתוך מתח מתמיד, אשר מונע קיום אחדותי והרמוני של ה'אני'. למשל, בשיר 'סִפּוּר', מתאר הדובר את הנפש ככוח זר כמעט הפועל בתוכו: 'שָׁנִים עָשְׂתָה הַנֶּפֶשׁ בִּי / כְּמוֹ בְּתוֹךְ שֶׁלָּהּ. / עִנְּתָה, פִּיְּסָה וְשִׁעְשְׁעָה'. נמצא אפוא כי הנפש איננה היסוד היציב של ה'אני' אלא ישות עצמאית ומסתורית, שאפילו יחסיה עם הגוף בלתי-מפוענחים.

   בהמשך השיר מתברר כי גם הגוף איננו יכול לשמש בסיס יציב לזהות ה'אני': 'עַכְשָׁו הַגּוּף אוֹרֵב לִי / מִבְּלִי לְהִסְתַּתֵּר'. היפוך התפקידים הזה משמעותי ביותר; האדם איננו אדון לנפשו ואף לא לגופו. שני היסודות המכוננים ביותר של זהותו מצטיירים אפוא כזרים לו. לפיכך, החיפוש אחר 'אני' יציב וברור מתגלה כמאמץ חסר תוחלת. האדם זר לעצמו כפי שהוא זר בעולמו; ה'אני' חי במציאות שאין בידו לשלוט בה או לכוונהּ.

   מכאן אפשר להבין את השימוש שעושה המשורר באגדת חוני המעגל. במסורת חז"ל נחשב חוני לדמות מופת, אשר לו יוחסה היכולת לשנות כרצונו את חוקי הטבע: 'ותגזר אומר - אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה' (תענית כג, ע"א). בגזרתו יורד גשם ושנתו נמשכת שבעים שנה (ראו משנה תענית ג, ח). אולם בשיר מפנה טנאי את הזרקור לפרט בסיפור אגדת חוני, שלרוב נשכח; שבעים שנות השינה אשר נראות כאות וסימן להתגברותו של חוני על מגבלות הזמן חושפות דווקא את אפסותו של האדם כנגד כוחו האימתני של הזמן; לא הזמן נעצר למענו של חוני - חוני הוא שנעדר מן הזמן. וכאשר הוא מתעורר הוא מגלה כי העולם המשיך להתנהל בלעדיו וכי 'אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים' (קהלת א, יא). במילים אחרות, דווקא מי שנדמה היה כי הצליח לכופף את חוקי הזמן נחשף באחת לחולשתו כאדם אל מול חוקי הזמן: 'גֵּו כָּחוּשׁ. זְקַן שֵׂיבָה כָּסוּף. / גְּשָׁמִים בָּאִים, אוֹ לֹא בָּאִים, כִּרְצוֹנָם'. לא חוני גיבור האגדה הוא העומד אפוא במרכז השיר, אלא האדם במאבקו חסר התוחלת מול כוחו של הזמן, שהוא למעשה הגיבור האמיתי של אסופת השירים כולה.

   אולם, דווקא מתוך ההכרה בגבולות כוחו של האדם מתגלה התקווה. ככל שטנאי מצביע על חולשת האדם לנוכח יומרותיו ושאיפותיו, כך הוא מפנה את מבטו אל היסודות הראשוניים של הקיום האנושי: החמלה, הקשב, קדושה וטהרה. אלא שגם כאן מדובר בתקווה מוגבלת, המתפתחת ממהלך החיים עצמם ואיננה פורצת את גבולות הקיום המוגבל והתחום. משל לכך נמצא בשיר 'התכונה', המצטייר כמי שנישא מהר הזיתים, שעל-פי מסורת חז"ל מקובל להיות למרחב שבו תחל תחיית המתים: 'בְּהַר הַזֵּיתִים מְצַפִּים, / וְלֹא יִהְיֶה בּוֹ רְבָב. / אוּלַי עוֹד זִיק כּוֹכָב, / לִטּוּף יָרֵחַ מְכֻשָּׁף, / צְמַרְמֹרֶת מִצְּרִיחַת יַנְשׁוּף, / אוֹ מִשִּׁקְשׁוּק נָחָשׁ. / יוֹתֵר טָהוֹר הוּא לֹא יִהְיֶה. // לִהְיוֹת שָׁם בַּשָּׁעָה הַנְּכוֹנָה. / וּלְוַתֵּר עַל לְטִיפָה רַכָּה, / עַל הֶבֶל נִיחוֹחֵי גַּן עֵדֶן, / עַל אוֹר הָאֱלֹהִים הַחַם, / עַל רֹךְ נוֹצוֹת הַמַּלְאָכִים. / יוֹתֵר מְאֻשָּׁר הוּא לֹא יִהְיֶה'.

    נמצא אפוא כי מושג ה'קדושה' איננו מצוי מעבר לקיום האנושי הקונקרטי, והחיפוש אחר משמעות איננו מחייב התנתקות מן העולם הזה אלא דווקא מעורבות ואחריות החיים עצמם; על האדם לחפש את משמעות חייו בעולם ההוויה ולא בעולם הדמיון. ככל שהאדם מוותר על אשליותיו כך הוא נעשה קשוב יותר לחסד הקטן של הקיום האנושי. במובן זה, הפיכחון איננו שלילת המשמעות אלא דווקא תנאי לגילויה. מהלך רעיוני זה מגיע לשיאו בחתימת הספר: החרטה, הזקנה והמוות אינם מובילים לניהיליזם. נהפוך הוא; דווקא ההכרה במגבלותיו של האדם, ובעיקר בזמניותו עלי אדמות, מאפשרת לו להשתחרר מן האשליות והיומרות שהכבידו עליו לאורך חייו.

   השיר החותם את האסופה, 'ולא ישמע', מבטא ראייה זו באופן מזוכך: 'אֲנַחְנוּ נִתְחָרֵט / עַד קְצֵה הָעֲצָמוֹת הַמַּלְבִּינוֹת'. אולם החרטה האנושית איננה משנה את סדרי העולם: 'וְלֹא רָעֲדָה אֶרֶץ, וְלֹא נִשְׂרְפָה עִיר. // [...] / וְלֹא תִּהְיֶה שָׁוָה פְּרוּטָה הַנְּשָׁמָה, / וְאֶת הַגּוּף תִּשְׁכַּח הָאֲדָמָה'. למרות שהיקום איננו מגיב לגחמותיו של האדם ולמרות שאין בכוחם של ייסורי הנפש לשנות את המציאות, אין פירוש הדבר שחייו של האדם חסרי משמעות. נהפוך הוא; משמעותם טמונה דווקא ביכולתו להעניק פשר לקיום הנתון מראש בגבולות ובמגבלות.

   בסופו של דבר, מברק, איננו רק ספר על זקנה, זמן או מוות. זהו ספר המגלם את אחד הקולות המיוחדים בשירה העברית. בעולם ספרותי הנמשך לא פעם אל האוטוביוגרפי, הפוליטי או האקטואלי, טנאי ממשיך לעסוק בשאלות היסוד של הקיום האנושי. הוא איננו מבקש לנחם את קוראיו באמצעות הבטחות של גאולה או של ודאות מטאפיזית אלא מציע סוג אחר של נחמה המתבטאת בקבלת הארעיות כחלק בלתי-נפרד מן הקיום האנושי.

   שירתו של טנאי מזכירה כי מאחורי המאורעות המשתנים של ההיסטוריה נותרות תמיד אותן שאלות עתיקות: מהו האדם, כיצד עליו לחיות, וכיצד עליו להשלים עם היותו בן-תמותה. דווקא משום כך נדמה ששירתו חורגת ממגבלות הזמן; היא איננה מציעה פתרונות ואיננה מבטיחה גאולה וישועה, אך היא מעניקה לקורא דבר נדיר יותר: את האפשרות להתבונן בסופיותו מבלי להיכנע לה, ולהכיר בכך שמשמעות החיים איננה מתחילה במקום שבו מסתיימים הגבולות האנושיים - אלא דווקא בתוכם.

ד"ר עופר חן

ד"ר עופר חן הוא חוקר, משורר ומבקר ספרות. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל-אביב ובמכון ליאו בק ירושלים. ספריו הקודמים: המשכיות ומפנה: הניאו-אורתודוקסיה הציונית בארץ ישראל במאבק על ערכי היהדות (הקיבוץ המאוחד, 2016); בארות העונג ותפוז הדם: שירה ופואטיקה (עמדה, 2026).

שלמה טנאי

 שלמה טנאי (2000-1919) היה משורר, סופר, עיתונאי ומתרגם בולט, שעלה מפולין לארץ ישראל בילדותו והטביע חותם משמעותי על התרבות העברית. דרכו השירית התאפיינה ברגישות אנושית עמוקה, ובצד יצירתו הענפה זכה בפרסים יוקרתיים, בהם פרס ביאליק ופרס אקו"ם למפעל חיים. לצד כתיבתו, מילא טנאי תפקידים ציבוריים מרכזיים, ערך כתבי-עת ויומונים, והיה דמות מפתח בהקמת מוסדות תרבות חשובים, ובהם 'שבוע הספר העברי'. עבודתו הספרותית, שזכתה לאורך השנים לליווי אמנותי של רעייתו, הציירת תרצה טנאי, נותרה עדות למחויבותו רבת-השנים של משורר רב-פעלים ללשון, לתרבות ולחינוך בישראל.

הזנת תוכן: 17.6.26

בחזרה לדף הראשי "מאמרים על שירה"