רחלי אברהם-איתן

רחלי אברהם-איתן

עכשיו כולם רואיםRACHEL-AVRAHAM-PHOTO

אֶקְסְפְּרֶס מַחְשָׁבוֹת בַּקְּרוֹנוֹת הַדּוֹהֲרִים
מְסַעֲרִים חַלּוֹן קִיּוּמֵנוּ.
עַכְרוּרִיתוֹ כְּעַרְפֶל תָּאִים אֲפֹרִים
מַעֲלֶה קְרוּם עַל גַּלְגַּלֵּי הַמַּעֲשִׂים
וְהָאֵינוּת.
עֲנָנִים צוֹבְעִים אֶת הַזְּמָן הָעוֹלֶה אֶל מוֹחֵנוּ
כְּסֶרֶט בִּלְתִּי עָרוּךְ.
אֲנִי צוֹפָה בְּכָל תְּמוּנוֹתַיִךְ שֶׁהוּצְאוּ מִן הָאַלְבּוֹם
וְרוֹאָה גַּם אוֹתִי בְּתוּגַת מַבָּטֵךְ.
עָנָן רַךְ פָּרוּשׂ עָלֵינוּ מִמַּעַל
וּמִי יִרְאֶה הֶסְתֵּר פָּנֵינוּ
וּמִי יִרְאֶה אֶת הַלֵּב הַמְּבַעְבֵּעַ
בְּאֵין הַגֵּיְזֵר פּוֹרֵץ הֵימֶנוּ?
הִזְדַּהֲרוּיוֹת בְּצִיר יָמֵינוּ הָעַכְשָׁוִי
מְמַלְּאִים לִבֵּנוּ
גֵּיְזֵר שֶׁל אַ הֲ בָ ה.

2.7.13

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי. בגיל הגן חרזתי שורות בחרוזים וכתבתי במחברת. אחותי הגדולה שהייתה הגננת שלי התלהבה מיכולותיי ומהרצון שלי לקרוא ולכתוב, וכבר בגיל ארבע לימדה אותי לקרוא ודקלמתי את השירים שחרזתי וכן טקסטים מחורזים מספרי הילדות הקלאסיים: אהבתי במיוחד את אליעזר והגזר מאת לוין קיפניס, יגאל ואניית הזהב מאת רפאל ספורטה, שירים ופזמונים לילדים של חיים נחמן ביאליק ואת ספרי המתנה הראשונים שקיבלתי מאחותי בגיל ארבע: המים מופיעים ונעלמים ושבעת כוכבי לכת במהדורה מאוירת לילדים.

גם הכתיבה הייתה כבר בגיל הגן. אבי ידע לקרוא כבר בגיל שלוש בחדר, וסבי היה גאה בו מאוד. ילדיי למדו לקרוא בגיל שנתיים וכתבו לפני כיתה א'. לכולם הייתה מחברת שירים מגיל ארבע. כיום נכדי בן שנתיים קורא מלים ומשפטים קצרים ומדקלם בע"פ טקסטים רבים.

תמיד היו לי מחברות ויומנים עם שירים עד גיל מבוגר, כשנתן יונתן (שאותו פגשתי באקראי בהרצאה למורים לספרות) התרשם והציע להוציא לאור בספריית פועלים את ספר הביכורים "בוקר ירוק". הספר זכה בפרסים, ביניהם פרס שר החינוך.

מה תפקידה של השירה בעינייך?

בראש ובראשונה תפקיד השירה לבטא את רחשי הלב ללא ניסיון כזה או אחר להתאימה לאופנות, לזרמים ספרותיים או לשעבדה לאידיאולוגיה כלשהי. השיר צריך לבטא את הרגש הצרוף המבעבע בתהומות הנפש. אני כותבת מתוך סיטואציה מדיטטיבית – כל כולי נתונה פנימה אל תוך מקורות המים התודעתיים שמהם נדלים שיריי. חקר השירה מרחיב את אופקי ההתבוננות בשיר בכלל ואת ההתבוננות בשיריי בפרט.
כשעולם החוץ חודר לעולם הפנים יכולים להיוולד השירים החברתיים, הלאומיים, המחאתיים, האידיאולוגיים ואף הפוליטיים. מכל מקום, השיר צריך להיות חף מכל פוזה. ככל שהוא נולד מתוך עולם הרגש הפנימי הצרוף של המשורר, כך הוא ייגע יותר באחר. האותנטיות של השיר הופכת אותו לקומוניקטיבי יותר. שירה טובה יכולה לחדד מצבים מעורפלים, להביא לגילויים ולתובנות ויכולה להשפיע באופן עוצמתי על הזולת. לכן מצערת העובדה שהשירה בעידן שלנו הפכה לנחלתם של מעטים, ויש לברך כל מי שנוטל על כתפיו להשיב לשירה את כבודה האבוד.

מיהו המשורר שאיתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

הייתי רוצה לשבת לשיח ספרותי עם המשוררת רחל בלובשטיין, שאת ספר שיריה הלבן (בכריכה הלבנה) קראתי בשקיקה בגיל בת מצווה. קיבלתי אותו במתנה, ועד היום הוא שמור על מדף הספרייה שלי. הכריכה כבר צהובה מרוב שימוש. עולם חייה של רחל בלובשטיין, כפי שעלה מתוך השירים, ריתק אותי כבר כילדה.
הייתי שמחה לקיים שיח ספרותי מגדרי עם המשוררות אסתר ראב, לאה גולדברג, אנה אחמטובה, רחל בלובשטיין, ויסלבה שימבורסקה ואמילי דיקנסון.

היכן את כותבת?

השיר תופס אותי בכל מקום. בבית, בטבע, בנסיעה... שירים רבים, לצערי, לא מגיעים אל הדף ולא אל המחשב, כי לעתים קרובות השיר תופס אותי כשאני עסוקה בעניינים דחופים. שירים אחרים, שכן נכתבו בשעת הדחק אך לא הגיעו למחשב בזמן שהשיר חי בי, הולכים לאיבוד. יש לי פנקסים קטנים בכל תיק. כמה פנקסים אבדו לי בטיסות ובטיולים.
אינני מחליטה אם לכתוב שיר ומתי. השיר מחליט בשבילי ודוחק מבפנים. כשהוא מוקלד למחשב הוא במקום בטוח להישמר ולהיכנס לספר.

מדוע בחרת את השיר הזה?

בחרתי את השיר "עכשיו כולם רואים" מתוך סופ"ש 56 משתי סיבות: האחת, הוא ממחיש את העובדה ששיר יכול להידחק ממני החוצה בכל מקום. השיר הזה נכתב במהלך הנסיעה מהרכבת יחד עם בתי ובני הצעיר לאחר טקס הקבורה של אחותי, שהייתה לי כאם. נאלצנו לשוב ולהמשיך להתארגן לחתונת בני הבכור שהייתה יום למחרת. ברכבת עבדנו על סרטים. אני הכנתי סרט על אחותי. בתי ובני הצעיר המשיכו בהכנת הסרט לחתונת בני הבכור כהפתעה. הסיטואציה הייתה קשה וכואבת. העשייה בכל מצב היא הצלה בשבילי, וכמובן הכתיבה שמשחררת משהו מן הכאב.
הסיבה השנייה: בעת ההתבוננות בתמונותיה ודברי הפרידה שאנשים על הקבר סיפרו אודותיה חלה אצלי מהומה בבטן. "עכשיו כולם רואים", אמרתי לעצמי. ובאירוניה שאלתי: איפה הייתם עד כה?
הפירגון הגדול בא לרוב כשאדם הולך לעולמו. את מה שהוא עושה בחייו אנשים נוטים לקבל כמובן מאליו. נוח שיש "משוגע" שעמל למען האחרים. מעבר לזאת, אחותי ואני אינטרוברטיות מטבענו. נוטות לעשות ונמנעות מדיבורים. היא כמובן הרבה יותר אינטרוברטית ממני, משום שאצלי השירה היא סוג של דיבור, והיא גרמה לי להיפתח יותר. מה שרואים מבחוץ לא משקף את המהומה שיכולה להיות בפנים עקב הטרגדיות הפוקדות אותנו מסביב, כשאין לנו כל שליטה עליהן או יכולת לעצור אותן. ולכן השירים פורצים ממני כגייזרים. רק מי שמתעמק בשיריי יכול להכיר אותי באמת.
השיר "עכשיו כולם רואים" והשיר "בובת האשבול" הולחנו על ידי דוד ברבי. אני שרה אותם עם בני ליאהב.

 

הזנת תוכן: 20.4.2016

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"