לֹא רָחוֹק מִנְּהַר הַסֵּין

צָרִיךְ רַק לַחְסֹם אֶת הַגֶּשֶׁר. בְּטֶרֶם יָבוֹאוּ זָרִים

לִנְפֹּשׁ בְּנַהֲרוֹתֵינוּ, בְּטֶרֶם נֹאבַד בְּיַעַר הַקִּירוֹת.

אָמְרוּ תָּבִיא נֶשֶׁק

לָשׁוֹן מֻשְׁחֶזֶת שִׁנַּיִם בְּרִיאוֹת

לִלְעֹס יְסוֹדוֹת שְׁעָרִים לִנְשֹׁךְ צַוָּאר צַר.

הֵבֵאתִי עַצְמִי לִפְנוֹת עֶרֶב לַמָּקוֹם הַמֻּסְכָּם בְּסִימָנִים רַק בֵּינֵינוּ

אֲבָל הָיוּ שָׁם כֻּלָּם

נַגָּד עִוֵּר חִלֵּק שְׂמִיכוֹת וְלֶחֶם

וּמַיִם בְּטַעַם פְּלָדָה

לֹא אָמְרוּ שֶׁאָסוּר לְעַשֵּׁן אָז לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת

שֶׁאֶשְׂרֹף אֶת הָעֵמֶק בַּבְּדָל שֶׁמָּעַכְתִּי

תַּחַת סוּלְיַת נַעֲלֵי הַקְּרָב

שֶׁבַּסּוֹף אֶהְיֶה אֲנִי חוֹסֵם הַגֶּשֶׁר

שׁוֹבֵר הַקִּירוֹת

שֶׁאֶרְקֹד כַּפֶּרֶא שֶׁשָּׁב אֶל הַחֹפֶשׁ

וַאֲשַׁמֵּן שִׁנַּי בַּיַּיִן הַטּוֹב.

עַכְשָׁו אֲנִי בְּשָׂדוֹת זָרִים מִתְבּוֹנֵן בִּשְׁדֵי אִשָּׁה

מְפֻסֶּלֶת, מִזְרֶקֶת מַיִם אֱנוֹשִׁית מִפִּטְמוֹתֶיהָ

בְּגַן יָרָק גָּדוֹל. זָרִים נוֹפְשִׁים בַּנְּהָרוֹת, נִסְגָּרִים בַּחֶדֶר

תַּחַת הַפּוּךְ הַטֶּלֶוִיזְיוֹת מֻחְרָשׁוֹת,

אַף אֶחָד לֹא סִפֵּר לָהֶם

שֶׁשָּׂרַפְתִּי הַכֹּל.

(פריז, קיץ 2008)

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

בכיתה ט', מתחת לכרך קשה של תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא. הכרך היה גדול מספיק כדי להחביא תחתיו ספר בינוני בכריכה רכה שהונח על הברכיים, וכך, בתנועת עיניים של התעמקות בגמרא פגשתי את "ריימונד קארבר: שירים" (בתרגומו הנהדר של עוזי וייל). הגראז'-סייל האמריקאי התערבב עם "השותפין שרצו לעשות מחיצה" והתמהיל מילא לי את סדרי הבוקר בישיבה. למרות שעם הזמן התרחקתי מהסגנון הקארברי, אני עדיין זוכר את ההלם שאחז בי אז - איך אף אחד לא סיפר לי שמותר לכתוב ככה שירה מתוך החיים (ועוד בלי ניקוד ועם בירה ביד).

מה תפקידה של השירה בעיניך?

אני לא בטוח שיש לה "תפקיד". האמת היא, שאני די מפחד מהשאלה הזאת.

היכן אתה כותב?

בכל מקום שהמילים נפגשות ומשהו פנימי מכריח אותי לכתוב אותן (טכנית, בזמן האחרון, רוב הטיוטות מתחילות כהודעות sms שעוברות אחר כך למחשב).

משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

אם ביהדות היה נוצר מסדר קאנוניזציה רשמי של קדושים - כמו שיש למשל בכנסייה הקתולית - זלדה הייתה הבחירה הראשונה שלי לתואר "קדושה". שושנה שחורה רבת קסם שהייתי רוצה גם לקבל ממנה ברכה, לא רק לשוחח. יש ראיון קצר איתה לקראת סוף סרטו הדוקומנטרי של דוד פרלוב "בירושלים" (1963). כיסוי הראש כמעט ובורח לה מול המצלמה כשהיא מדברת על קבצני העיר ירושלים. כל קבצן וכל גידם, אומרת שם זלדה, יכול להיות המשיח. היזהרו בהם, היזהרו בבני האדם. לפעמיים אני רואה את הפרק הזה בסרט ורָוֶוה.

מדוע בחרת את השיר הזה?

"לֹא רָחוֹק מִנְּהַר הַסֵּין" היה שירי הראשון שפורסם בכתב עת ("משיב הרוח", גליון כ"ט), ויש לי חיבת ביכורים כלפיו. יש בו שיקוף לתהליך ההתאקלמות שעברתי באזור הדמדומים המעורער שבין האזרחות לצבא.

לדף של עמיחי חסון בסופ"ש שירה מספר 20

הזנת תוכן: 13.5.2013

לדף הראשי של משורר באור