נַאגִ'יָּה
נַאגִ'יָּה דּוֹחֶפֶת אֶת עֶגְלַת בַּקְבּוּקֶיהָּ הָרֵיקִים
בִּרְחוֹב זַ'בּוֹטִינְסְקִי בְּרָמַת גַּן.
מִי יוֹדֵעַ בַּת כַּמָּה נַאגִ'יָּה?
מִי יְסַפֵּר מָה הָיוּ לָהּ חַיֶּיהָּ,
מִרְחוֹבוֹת בַּגְדַּאד עַד הֵנָּה.
"נַאגִ'יָּה, נַאגִ'יָּה", אֲנִי מְעַכֵּב בַּעֲדָהּ,
וּמַגִּישׁ לָהּ אֶת מַטְבְּעוֹתַי.
נַאגִ'יָּה לוֹקַחַת
וּבִרְכוֹתֶיהָ תָּמִיד יוֹדְעוֹת
לְמָה קִוִּיתִי
בַּפְּעָמִים הַקּוֹדְמוֹת,
וּלְמָה בַּפַּעַם הַזֹּאת.
איפה השירה פגשה אותך לראשונה?
בכיתה א'. כשהמורה לימדה אותנו את שירו של ברל כצנלסון "חמש שנים עברו על דן". זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שיש בעולם שירים עצובים. בכל פעם ששרנו בכיתה את השיר, נמלאתי עצבות. עד היום אני דומע כשאני מגיע לשני הבתים המתארים את חבריו של דן ואת פרידתו מהם:
"שְׁלֹשָׁה הָיוּ לוֹ חֲבֵרִים:
נַבְחָן שֶׁבַּמְּלוּנָה,
חָתוּל שָׁחֹר – רַבִּי לָקִיק
וּבַשּׁוֹבָךְ יוֹנָה.
חָמֵשׁ שָׁנִים וּבַשִּׁשִּׁית
אֶל חֲבֵרָיו קָרָא:
"שָׁלוֹם נַבְחָן, שָׁלוֹם לָקִיק,
שָׁלוֹם יוֹנָה צְחוֹרָה."
מה תפקידה של השירה בעיניך?
היא דוברת הנפש.
משורר שאיתו היית רוצה לשבת ולשוחח?
לשמחתי, במהלך השנים נפגשתי עם דליה רביקוביץ' בביתה. הייתי שמח לשוחח גם עם זלדה ועם רחל, שהיו מעולות וצנועות. הדברים הפשוטים, שפרנסו את נפשן אז, מפרנסים אותי כל חיי: שושנים, שדרת אורנים, תכלת שוקטה, שברי מלים.
היכן אתה כותב?
מלים, משפטים, אפשרויות לשיר - מתדפקים על דלתי בכל מקום, ממתינים שאקוד להם וארים... אך את הפיכתם משברי מלים סתומים - לשיר, אני חייב לעשות בבית, בשקט מוחלט. עם תריסים מוגפים, לא כשיש מישהו בבית.
מדוע בחרת את השיר הזה?
בחרתי בו משום שהוא עוסק באחד הדברים החשובים לי ביותר: הפשטות. אני מעדיף שהשירים יהיו פשוטים, שהאוכל יהיה פשוט, שהיחסים עם האנשים יהיו פשוטים. בלי סיבוכים. בלי תסבוכים.
נאג'יה לא מסובכת. בסיטואציית חייה הקשה, היא מבינה שמאיסוף בקבוקים היא תוכל להתפרנס ולהינצל, ועל כן היא אוספת אותם אל תוך עגלתה. ברור שזאת אינה משאת-נפשה, אבל אלה הם חייה. נאג'יה לא יודעת שנכתב על אודותיה שיר. היא גם לא יודעת על אודות פרסומו ב"ידיעות אחרונות" ובדף הפייסבוק של העיתון. היא לא יודעת, כי אין לה פייסבוק.
מוטי גרנר משוחח עם טובי סופר על כתיבתו
