ניקולא יוזגוף אורבך

ניקולא יוזגוף אורבך

*nicola orbach

חִפַּשְׂתִּיהָ,
אֶת יַהֲדוּתִי
בֵּין סִמְטְאוֹת עִירִי
וּבְחַצְרוֹת הַחֲסִידִים.
בִּנְגִינַת הַקְּלָרִינֶט
וּבַעֲבוֹדַת ה'.
בַּכֹּל חִפַּשְׂתִּיהָ
וְלֹא מְצָאְתִּיהָ.
עַד אֲשֶׁר
לְתַדְהֵמָתִי
פְּגַשְׁתִּיהָ
בַּתּוֹר לְבִטּוּחַ לְאוּמִי
נִתְמֶכֶת, עֲרִירִית וְנֶאֱבֶקֶת
עַל 2,800 ₪ בְּחֹדֶשׁ.

 

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

בגיל 12, סבי עליו השלום הביא לי כמתנת יום הולדת ספר שירה של המשורר הצרפתי ארתור רמבו. בנוסף, הוא צירף יומן זיכרונות מפואר שבו קיווה שאתעד את זיכרונותי. רצה הגורל ששיריו הנפלאים של רמבו היוו השראה לשיריי הראשונים שתועדו ביומן הזיכרונות שהוסב למחברת שיריי הראשונה.

מה תפקידה של השירה בעיניך?

אלו המבקשים לייעד תפקיד לשירה מצמצמים אותה ומגבילים את החופש הבלתי מוגבל הטמון בה. השירה אינה זקוקה לתפקיד כדי להצדיק את קיומה. כוחה ויופייה הם בעצם קיומה, ביכולתה להיות שופר לאינסוף נושאים ורעיונות מגוונים, מנוגדים, משלימים, מורכבים, פשוטים וכיו"ב.

מיהו המשורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

משוררים רבים הותירו רושם והשפיעו על כתיבתי ונחקקו על לוח לבי, החל בסאפפו מלסבוס בת המאה ה-6 לפנה"ס, דרך קאטולוס, ג'אלל א-דין הרומי, יהודה לייב גורדון, אלישבע ביחובסקי וכלה ביונה וולך. ברם, מבין כל היוצרים המוכשרים שהוזכרו, ליהודה לייב גורדון (יל"ג) וכמובן לשיריו ויתר חיבוריו הספרותיים יש לי חיבה מיוחדת. מנקודת ראותי, גורדון המשורר הוא גדול המשוררים העבריים, אבי השירה העברית שכתרו נלקח (שלא בצדק) לטובת ביאליק, מפני שהחברה היהודית במוצאי המאה הי"ט לא הייתה בשלה להתמודד עם רעיונותיו, עם עמדותיו הנחרצות בנוגע למצבם של היהודים ובשל יחסו לדת. זאת ועוד, גורדון כתב עברית בחלל ריק, כאשר מספר שוחרי השפה העברית וספרותה היו מעטים. ביאליק, שזכה באור מן ההפקר, כתב בתקופה שבה העברית החלה להתמסד והרעיונות החילוניים והציוניים נעשו רווחים בחברה היהודית. כל אימת שאני מעיין בכתבי גורדון לבי יוצא אליו ומתמסר.

היכן אתה כותב?

בכל מקום. הגאוגרפיה הארצישראלית מגרה מאוד מבחינה פואטית. אינני מדבר רק על מופעי הטבע בארצנו, אלא בעיקר על הנוף האנושי, השפע התרבותי-פוליטי. פעמים רבות אני ניזון ממנו בטיילי ברחוב, בפארקים, בחצר הבית, בבית אמא, במקום העבודה, בחולפי ברכבת או באוטובוס על פני נופי הארץ וכמובן גם בחדר השינה, במיטתי. מחוץ לגבולות ישראל כמעט לא כתבתי שירה.

מדוע בחרת את השיר הזה?

מגיל צעיר ניהלתי עם יהדותי דו-שיח ערני, שהפך עם השנים לסכסוך מר, שהסתיים בנתק. יהדותי, זו שצמחתי מתוכה, שניזונתי משדיה וינקתי מהשפע שהעמידה לפניי במהלך ילדותי ונעוריי, התרחקה ממני מרחק מאות אלפי שנות אור. אודה כי בעבר הערצתי אותה הערצה עיוורת ורדפתי אחריה כנער מאוהב, ובכול חיפשתיה. בכל עת שנזדמן עבדתי אותה, למענה. משהתבגרתי וחלו שינויים בחיי, היהדות נותרה במקומה, ממאנת להתקדם, להתאים עצמה להלכי הזמן, לאלו האוהבים אותה, אליי, להשיב אהבה. משהפנמתי כי השסע ביני לבין יהדותי העמיק עד בל ידע מרפא, ייתכן שמטעמי נוחות, בחרתי לראות בה סמל לנחשלות, עוני, לכישלון הציונות בהקמת מדינה מודרנית וחילונית שבה ליהדות יהא תפקיד סמלי ולא מונופול על החיים הציבוריים והאישיים בישראל.

 

הזנת תוכן: 30.8.2016

חזרה לדף הראשי "משוררים באור"