צביקה שטרנפלד

צביקה שטרנפלד

 נאמנותzvika shternfeld

אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי מַה זּוֹ נֶאֱמָנוּת,
וַאֲנִי מַצְבִּיעַ עַל הַסַּפָּר הַקָּשִׁישׁ,
עַל הַקְּלִיֶנְטִים שֶׁלּוֹ שֶׁהִקְרִיחוּ,
שֶׁאֵין שַׂעֲרָה עַל רֹאשָׁם,
הַשָּׁבִים אֵלָיו שׁוּב וְשׁוּב,
מִתְמַסְּרִים לְתַעֲרוֹ.

אֲנִי מַרְאֶה לָךְ חִיּוּךְ
שֶׁנָּטַשׁ זֶה כְּבָר וְהִפְלִיג לַמֶּרְחַקִּים.
הוּא שָׁב,
הַשִּׁנַּיִם הַתּוֹתָבוֹת אֵינָן מַכִּירוֹת בּוֹ,
אֲבָל קֶמֶט בְּזָוִית הַשְּׂפָתַיִם
מְאַמֵּץ אוֹתוֹ וּמְחַיֵּךְ.

נֶאֱמָנוּת, זוֹ הָאֲדָמָה הַמִּתְיַצֶּבֶת יוֹמְיוֹם
תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
מְקַוָּה שֶׁיִּהְיֶה אַחֶרֶת,
שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִדְבָּרִיּוֹת

 

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?

איפה לא?
ובכל זאת זיכרון קדום. אני חולה, בן 5, ואמא שלי קוראת לי פושקין ברוסית ומתרגמת למעני לפולנית. והתמונה של רוסלאן ולודמילה צבעונית וקסומה.
זיכרון מאוחר יותר, משהו כמו גיל 8 או 9 או 10. כתב היד של באבי- יאר (יבטושנקו), בבית הורי בקרית-מוצקין מועתק. אמא שלי מעתיקה אותו בעבודה בהעתק שמש (עוד ביטוי קסום - איך השמש מעתיקה?). הרגשה של משהו אסור מופלא וגדול.

מה תפקידה של השירה בעיניך?

יש הבדל בין תפקידה של השירה בחיי לבין תפקידה בחברה. בחברה תפקידה כשל כל אומנות + איזשהו אפקט של אינטימיות שחלק מהאומנויות פחות מאפשרות. בחיי האישיים היא מאפשרת להתבונן על החיים מזויות שונות ולהיות מופתע. והפתעה היא התפתחות וחיות, משמע חיים. מעבר לכך יש כמובן הבדל בין משמעות כתיבת השירה לבין קריאת השירה של זולתך.

משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?

יש יותר מאחד. הכי הייתי רוצה לשבת עם מי שכתב את שיר השירים. מלך או מישהו אחר. בהנחה שמדובר באדם אחד.
גם עם פושקין. הייתי מנסה למנוע בעדו רטרואקטיבית מלצאת לדו-קרב.
ולבסוף עם משוררים צרפתים. החל בפרנסואה ויון, דרך רמבו וכלה בז'ן פולן שתרגמתי משיריו האמורים לראות אור כספר ובין השאר אני זקוק לכמה הבהרות . גם לאופולד סנגור, שהיה גם נשיא סנגל ויש לי כמה שאלות אישיות אליו.

היכן אתה כותב?

בכל מקום. באמת בכל מקום. אפילו תוך כדי נהיגה. בנהיגה, הנופים מסתחררים בזוית העין והאדרנלין זורם ממך אל השורות. וזה לא כמו לכתוב באמצע ישיבה או הרצאה משעממת - אז תפקיד הכתיבה להזרים את האדרנלין או להעניק לפחות תחושת חיים מימינמאלית.

מדוע בחרת את השיר הזה?

לפעמים אני שואל את עצמי איזה שיר הייתי רוצה לכתוב. לא את כל שירי אני אוהב באותה המידה והם מעבירים בי תחושות שונות. השיר הזה מיצג אותי ואת שירתי וגם מפעיל בי מחדש את התחושות הראשוניות. יש בו הומור וערגה ואלו שני אלמנטים  מרכזיים בחיי. הוא גם ממלא את הפונקציה המרכזית של שירה כפי שאני רואה אותה - לקחת את המוכר, הבנאלי, ולהציגו מזוית אחרת. אני מתכוון לרעיון של אדמה המתייצבת תחת השמש למען הנאמנות ומוכנה לשלם את המחיר - מדבריות.

הנושא עצמו, כיוון שאני מטפל זוגי, הוא נושא רגיש. ואני מדבר לא רק על נאמנות ברמה הפיזית, אלא על הנכונות לא לותר, לבנות מחדש, לחיות את האבסורד של החיים. וזה כמובן לא תופש רק בזוגיות.

 

לדף של צביקה שטרנפלד בסופ"ש שירה 37